זוכר אתכם מהמכולת: על המחזה "מכולת"

המחזה "מכולת", שהוחזר לבמות, עדיין רלוונטי לעניין הרעב הישראלי להתעשרות כפיצוי על החסך הרגשי שחוו בני הדור השני. כבונוס, ההפקה הנוכחית מצוינת

שרית פוקס | 19/12/2010 9:06

שתי תמיהות פקדו אותי במהלך הצפייה ב"מכולת". האחת, איך זה שאני מתענגת על מחזה עשוי היטב, ז'אנר שבדרך כלל נראה לי מופרך בימי הריאליטי טי וי. השנייה, למה נדמה לי שבעקבות שלל ביקורות משבחות שכבר התפרסמו על ההצגה נוספה לשחקנים (המצוינים) מין כרבולת של מנצחים. זו גורמת לחלק מהם "ללחוץ" ברגעים קומיים כדי להגדיל את הניקוד אצל הקהל. את הכרבולת רצוי למלוק. המשחק יפה בעינינו גם בלעדיה.

"מכולת" של הלל מיטלפונקט (הפקת הקאמרי/בית ליסין) היא הצגה מענגת בגלל האיזון הכה מדויק בין מרכיבים קומיים וטרגיים שאין להשיג אותו במציאות. והיא מענגת כי יש מאחוריה השקפת עולם ברורה של מחזאי שכותב דרמה משפחתית, שהיא כמובן לאומית (כמו ברוב מחזות מיטלפונקט).

מיטלפונקט מצליח לבדר אותנו בחולי שלנו, מחלת השרדנות הכוחנית לשיטתו. כבמאי הוא שולט בכל מרכיבי האירוע האמנותי בתזמון התנועה על הבמה כמו גם במנעד הרגשות האנושיים, וכמובן במרכיבי התמונה הבימתית שהיא הרקע הפחות מורכב של ההתרחשות: מכולת ריאליסטית, פנטסטית ביפו של שנות החמישים (המחזה הוצג לראשונה בארץ בשנות ה-80) עם תבניות ביצים ודג מלוח בחבית אך גם קשתות ורדרדות מתפוררות של בית ערבי שהיו בו פעם חיים אחרים.

בעלת המכולת הקטנה והקלסטרופובית, לייטשה (תיקי דיין) חולמת לעבור ל"ריביירה" של בת ים, לבית ולמכולת חדשים שייקנו בכספי הפיצויים מגרמניה שהנה עוד רגע יגיעו. והם לא יגיעו, כמובן, בגלל מזימה חצי תמימה חצי מרושעת של אבי בעלה, שהפיצויים שייכים לו בעצם. עד להתפכחות ולהיזרקות מהבית שלהם, אותו מיהרו למכור ליהודי חסר לב לא פחות מהנאצים ימח שמם (יוסי קאנץ המשכנע) אנחנו מתבוננים ביהודים שאיבדו את ביתם וחייהם בבריחה מהנאצים ועכשיו הם חוזרים להיות חסרי בית. (נקודה מעניינת, אגב. לא מחנה ריכוז אלא בריחה ואובדן משפחה כמו שקרה לאמו הפרטית של מיטלפונקט). המשוררת לאה גולדברג קראה לשכמותם "בני בלי בית" (במאמריה על גיבורי אנטון צ'כוב). ולמצב כמו למצבם קראה בשם: "שכנות הטרגי והמגוחך".

ומה שאנחנו רואים על הבמה מזכיר לנו מרדף שלום עלייכמי אחרי אוצר ובניית מגדלים פורחים באוויר. (ואכן, באחד הרגעים בהצגה שולחת לייטשה את ברונקה, ארוסת הגיס שלה שרוצה את כספי בעלה לעתיד, לנסוע לקבר של אמו "ולחפש באדמה את האוצרות של דובינקה"). שמו של היטלר עולה מפעם לפעם, לפעמים באופן מצחיק, ואת אזכורי השואה מלוות התכתשויות קטנוניות שהופכות את האסון לדמגוגיה מצחיקה. ואין כמו צרוף השואה עם גיחוך כדי לעורר זעזוע ואבלות. אולי כי האדם מתגלה אז כפי שהוא: נע על הציר שבין רשע וקטנוניות.

דוגמה: תנחום, בנה של לייטשה שישן בסלון שבתוך המכולת ליד חבית הדגים המלוחים, מנסה להמריא מעל חוסר התקווה לשינוי. הוא מודיע לאמו שיש לו תכנית לעלות עם שותף חבר לאבו רודס כדי להיות קבלן עפר. על כך אומרת לו אמו שהוא שותף בטרקטור כמו ש"אני שותפה עם היטלר". גם ההתנצחות בין אבי בעלה דב בר (יוסי גרבר המצוין) לבין בנו (יצחק חזקיה הווירטואזי במופע של טווס קומוניסטי שמסורס בידי ארוסתו תאבת הבצע) מצחיקה ביותר. הם משתתפים באולימפיאדה של סבל.

מרדף שלום עלייכמי אחרי אוצר. ''מכולת'' יח''צ

האב טוען שסבל יותר כי אכל קליפות תפוחי אדמה בזמן הבריחה בעוד בנו כתב שירים קומוניסטים באידיש ולא חזר למשפחתו. הבן מסביר בפעם המיליון שהיה במחנה בסיביר. הורים ניצולים מתגלים כמו גם במחזות אחרים של מיטלפונקט ("עיר נפט", "מדריך למטייל בורשה") כהורים שמגמדים את ילדיהם כי: א. הם מעבירים את החוויה שלהם הלאה. ב. שום דבר אינו משמעותי בעיניהם לעומת הסבל שעברו ואיש לא יבין זאת לעולם, לכן עליו להיענש.

לייטשה, שמנהלת את הבית ביד רמה ומבהילה, מתקשה לבטא את הרגש שיש לה כלפי בנה, הוא מגיח במחוות קטנות של שנייה (ותיקי דיין נהדרת במעברים האלה). היא נמצאת בדרגת איבון רגשי קטנה לעומת דמות האם בעלת הרקע הדומה ב"עיר נפט" ו"מדריך למטייל בוורשה". ב"עיר נפט" האם איטה (גם תיקי דיין) היא אשה שרדנית שמוכנה לשלוח את בתה להיות זונה כדי לשמור על הפנסיון עד שהכול מתהפך והבת נהפכת למפלצת גדולה מאמא שלה ומביסה אותה.

אבו רודס, שמוזכרת בעדינות ב"מכולת" כעיר עשיית הזהב המהיר שלאחר 67', נהפכת ב"עיר נפט", מחזה שנכתב 20 שנים אחרי "מכולת" המקורי, לאבו רודס שבה אנשים יעשו הכול כדי להתעשר. ואין דבר חשוב מזה בעיניהם.

מיטלפונקט קושר, כמו במחזות רבים שלו, את הרעב הישראלי להתעשר והנטייה לאבד מצפון לדור ההורים שהרעיב רגשית את צאצאיו כי היה עסוק בשיקום צלמו האנושי והחזרת כבודו, לפעמים בכל מחיר. דעותיו הפוליטיות של מיטלפונקט מוכרות והקישור בין אלה שעוללו להם לאלה שיעוללו

לאחרים לילדיהם ולסביבתם שקוף ומכה בחוזק גם מתוך המכולת המיתממת.

דבר נפלא אחר שמודגם ב"מכולת" הוא יצר החיים, עוצמת הרצון להשתקם. לייטשה מוכנה לזרוק את אבי בעלה לבית אבות לשם כך וזה ממש לא נפלא, אבל יש בה גם התעקשות להדליק את החיים מחדש, לזכות לפחות בחיים אסתטיים יותר שם בריביירה: שמלה בלי חור וחולצה בלי ריח סרדינים. גם בבעלה יוסל (אבי אוריה מכמיר הלב) בנה תנחום (יניב לוי העוצמתי) ובאהר'לה אחי בעלה יש רצון מתחדש לזלול את מה שהחיים יכולים להציע.

אהרל'ה עומד להתחתן עם השכנה המרושעת ברונקה (חנה רוט המשעשעת) שחומדת את הכסף שצפוי לו מהפיצויים ועומד על זכותו להתחיל חיים משלו. הבעל יוסל קונה מציאות: מכונת חישוב ממזג אוויר (כך קראו לזה). הוא, אגב, סקפטי בקשר לאושר שמחכה להם בריביירת בת ים. בעיניו, וזה נורא מצחיק, הימים היפים הם אלה בהם התלבשו יפה והלכו לאזכרה לזכר נספי עיירתם, הדליקו נרות ובכו. אצל מיטלפונקט זה לא סתם רגע קומי אלא אמירה על פולחן היגון שכה קשה להתנתק ממנו שנלווה לעיתים לזכר השואה.

אל המכולת נכנסות שלל דמויות גרוטסקיות "משם" שהמשותף להן הוא עליבות עם שאיפה לאלגנציה חיצונית. וזה גם קורע לב וגם קורע מצחוק. אבל גם ההכרה עובדת וברור לנו שהחבורה שמאבדת את הבית במילניום הקודם כי הימרה על כסף שעוד לא הגיע היא אותה חבורה ישראלית של המילניום הנוכחי שמהמרת על עתידה ובונה מגדלים פורחים באוויר ועלולה לאבד את ביתה.