קו המשווה: הגדול מכולם
אליוט היה המשורר הכי חשוב , אבל לא הכי טוב, וזלדה על יערות הכרמל
"כל שירי ת.ס.אליוט" בתרגום אורי ברנשטיין, ובליוויית מבואות והערות (הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא ספר שלא יכול לעורר שלא לעורר התרגשות חגיגית מיידית, גם אם מדובר בהתרגשות השייכת מעיקרה לעבר.
בכלל, הסיפור של תומס סטרנס אליוט (1988-1965), המשורר החשוב ביותר במאה העשרים וחתן פרס נובל (1948), יליד ארצות הברית, שהתגורר רוב ימיו באנגליה , הוא סיפור ששייך לזמן אחר לגמרי: הזמן שבו היתה השירה המוקד הרוחני המרכזי.
ואכן לא היה יוקרתי ומשפיע מאליוט בעידן השירה שלו, ואף אחד לא יחלוק על העובדה ש"ארץ השממה" (אני מעדיף את הצירוף שטבע אבידן:"ארץ הישימון") , שפירסם אליוט ב-1922, הוא השיר הכי מפורסם, הכי משפיע והכי מפורשן במאה העשרים.
מדובר בפואימה בת 433 שורות, שאיננה אלא קולאז' של קטעי שירה עתיקים (בין השאר: דנטה, בודלר, שקספיר) , שירי רחוב, דיבורים עממיים, פסוקים מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית והרומית ועוד ועוד. אליוט ממש נוגע בקצוות של הגבוה ביותר והנמוך ביותר.
עזרא פאונד, שערך את השיר, באחד ממעשי העריכה המפורסמים ביותר בתולדות הספרות, קיצץ חצי ממנו, והשאיר רק את מה שכריזמטי. ואם לשפוט על פי השירים הארוכים האחרים של אליוט , שאף אחד לא ערך, ניתן לשער שפאונד השמיט את החלקים המשעממים , והשאיר רק את הלב הפועם של השורות. אליוט הוא משורר שכתב שירים ארוכים מדי , מופשטים מדי, קרים מדי. אולי היה צריך לתת לפאונד לערוך גם אותם.
כי כן, היו במאה העשרים משוררים טובים ממנו בהרבה , מרילקה עד ברטולד ברכט, מעזרא פאונד עד מנדלשטאם (וגם אלתרמן ויונה וולך שלנו, שלא נודעו בעולם) שכתבו בשיאיהם שירה מקסימה וחמה יותר ממנו, אבל לא היה משפיע ממנו גם בזכות פעילותו כמבקר שירה. אין מסות נפלאות כמסותיו על שירה.
אני עצמי, כשהייתי נער בן 17, עשיתי לפני כארבעים וחמש שנה סוג של מעשה רמייה ילדותי (סיפור שסיפרתי מזמן), והתחזיתי כמתרגמה של "ארץ הישימון" לעברית. נורא רציתי להיות מזוהה איכשהו עם המשורר המודרניסטי הזוהר מכולם. למעשה , עיבדתי מתוך סוג מסויים של רגישות לשונית קפריזית (וכמעט בלי לדעת אנגלית) את תרגומו הישן והטוב של נח שטרן ל"ארץ השממה", אלא שנתן זך ממש הוקסם מהתרגום שלי, ודאג להמליץ עליו בפני ברוך פלדנקרייז, בעל הוצאת אל"ף, שהוציא אותו לאור ב-1965 בכמה מהדורות.
תרגומו החדש של אורי ברנשטיין הוא טוב, אבל לא טוב מאוד ,לא די נועז. כשאליוט כותב למשל בתרגומו של ברנשטיין "אנחנו שחיינו עכשיו מתים/במעט סבלנות", לא ברור מה זה "במעט סבלנות" (באנגלית :with little patience )? לא עדיף היה להכריע לכיוון חד-משמעי יותר ולתרגם:"אנחנו שחיינו עכשיו מתים/ קצרי רוח"? וזו כמובן רק דוגמית זעירה אחת.
ברנשטיין גם טועה
בכלל, הטכניקה השירית הבסיסית של אליוט היא טכניקת ההפכים , שילוב מין בשאינו מינו ("עשן צהוב שמחכך לועו בזגוגיות החלונות/ החדיר את לשונו אל תוך פינות הערב"). מעבר לכך, אליוט מאס בכרך המודרני (היא ארץ הישימון הרוחני) , ובז לכפירה המודרנית באלוהים. מה אקטואלי יותר מזה לחיינו? ברנשטיין (המודה במבוא שאיננו מאמין באלוהים) לא ממש מבין את מוטת הכנפיים האלוהימית של אליוט.
כַּאֲשֶׁר אָמוּת/ לַעֲבֹר לְמַהוּת אַחֶרֶת -/יִפָּרֵד הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה/ שֶׁהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי,/ כֻּלּוֹ תַּמְצִית הָאֹשֶׁר,/ שֶׁמְחָטָיו, אִצְטְרֻבָּלָיו, פְּרָחָיו וַעֲנָנָיו/ חֲקוּקִים בִּבְשָׂרִי -/ מִן הַכַּרְמֶל הַנִּרְאֶה/ עִם שְׂדֵרַת הָאֳרָנִים הַיּוֹרֶדֶת לַיָּם
זלדה ב"כרמל האי-נראה" (הקיבוץ המאוחד) מזכירה לנו שיערות הכרמל הממשיים (עם שדרת האורנים שיורדת לים) יכולים להישרף ' אבל לא הזיכרון המאושר של יערות הכרמל, שיישאר גם אחרי המוות. וגם דליה רביקוביץ מדברת על זיכרון האושר הזה: "כמו ביערות על הכרמל/ שבם כלתה נפשי" ("תהום קורא" ,הקיבוץ המאוחד).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם