(כמעט) הכול דבש: על הסרט דבש
"דבש", הסרט האחרון בטרילוגיה על אודות יוסוף, אינו מתרומם לרמות של קודמיו אבל מבליט שוב את האיכויות של הבמאי סמיח קפלנוגלו ושל הקולנוע הטורקי
בתחילה יוסוף היה משורר בן 35 בערך החי באיסטנבול. בהמשך הוא הפך לצעיר בוגר תיכון הנוסע לאיזמיר כדי להתייצב למבדקים של טרום גיוס לצבא הטורקי. וכעת בסרט "דבש" הוא תלמיד בכיתה א' בבית ספר כפרי העושה צעדים ראשונים מכאיבים למדי בתחומי הקריאה והכתיבה. במילים פשוטות יותר: הטרילוגיה על אודות יוסוף מתנהלת ברוורס מהסוף להתחלה וקהל הצרכנים בבתי הקולנוע בארץ מקבל עתה רק את הסוף שלה. כלומר את ההתחלה.
"ביצה" הנפלא (שהופק ב-2007) ידע להתמודד עם מכאוב הפרידה מאם. יוסוף, משורר המעורה בחיי התרבות של איסטנבול הענקית, נזעק לשוב לעיירת הולדתו ההררית כדי להיפרד מגופת אמו שנפטרה בצער. בין איסטנבול לכפר שנותר תקוע אי שם בראשית שנות ה-20 מטולטלת תודעתו הפואטית של המשורר יוסוף היודע בסתרי לבו מהיכן הוא באמת שאב את שירתו.
"חלב" היפה שהופק שנה לאחר "ביצה" פוסע בזמן כמה צעדים לאחור ומלווה את יוסוף שזה עתה סיים את לימודיו בבית ספר תיכון ובתוך כך נפלט מהמסגרת הצבאית בשל בריאותו הרופפת.
הגימנזיסט יוסוף שלאורך כל שנות התבגרותו עזר לאמא בשיווק החלב ומוצריו שאותם היא הפיקה לבדה ברפת המשפחתית כותב שירה מהוססת. לפתע פתאום זוכה שירתו להכרה פומבית כאשר כתב עת לענייני ספרות מפרסם יצירת ביכורים מפרי עטו.
"דבש", החלש יותר מקודמיו, זכה השנה בפרס הראשי של פסטיבל ברלין הנחשב. הוא שונה באופן מהותי משני חלקיה הקודמים של הטרילוגיה בעיקר משום שהוא מכיל דמות הנעדרת מ"ביצה" ומ"חלב". כאן יוסוף בן השש חי בכפר כשלצדו כמו תמיד אמא, אבל יש לו גם אבא להזדהות עמו. האב מתפרנס מגידול דבורים ולמען האמת הוא היחיד שמתקשר היטב עם יוסוף הקטן, המתגלה כילד מופנם, חרישי, מגמגם בציבור וכמו קודמו התנ"כי אפוף בחלומות ובסיוטי לילה שאותם הוא מגולל בלחישה באוזני אבא.
בשל מחלה מסתורית הפוקדת את עצי היער שעל ענפיהם הרמים מונחות הכוורות של אבא נאלץ מגדל הדבורים לנטוש את מקום הקינון הרגיל של החרקים המזמזמים להרחיק אל מעבר להרים, אל העמק הסמוך, ולהניח על צמרות עצי הפרא הגדלים במקום את הכוורות. מלאכת הנחת הכוורות מסוכנת משום שהאב, יאקופ שמו, מטפס על חבל בלתי בטיחותי אל רום צמרת העצים.
יאקופ משאיר בבית את אשתו זהרה ואת יוסוף בנו יחידו, מטפס על אתונו ויוצא למשימה הקשה שממנה הוא לא שב. הילד ואמו ממתינים לו בסבלנות. ממשיכים להמתין. וממתינים, אך יאקופ והאתון יוק. "דבש" במרבית דקותיו מתמקד בימי ההמתנה הארוכים הללו, שיקבעו לעד את גורל האישה ובנה כפי שיודעים כבר כל מי שצפו בחלקי הטרילוגיה הקודמים.
קפלנוגלו, יליד 1963,
בדרך לטוויית הטרילוגיה על אודות יוסוף הספיק קפלנוגלו לעשות סרט נוסף - "נפילת המלאכים" (2005) שזכה לתהודה רבה בפסטיבלים בינלאומיים וסלל את הדרך לטריו על אודות יוסוף - שבו הוא מציג שפה פיוטית אישית היודעת לשלב בין הטבע לאדם בין תופעות פלאיות, מיסטיות כמעט, להתנהלות יומיומית הרצופה בשגרה משמימה.
בין אם מדובר במחוות דתיות מוסלמיות ובין אם אלה סתם אקטים פגאניים - כל חלק בטרילוגיה של קפלנוגלו מתאפיין בריטואל שמקורותיו הם על-טבעיים.
ב"ביצה" זהו כבש המשלם בחייו כפרה על מות אמו של המשורר. ב"חלב" זוהי נערה מבוהלת שמגרונה נשלף נחש חידתי וב"דבש" אלה הם הטקסים הקטנים המלווים בדנדוני פעמונים זעירים שהילד עורך בלילות הבודדים במגמה להשיב אליו את אביו שאבד. מזכיר במקצת ובאופן מהופך את הפולחנים הנוצריים שעורך הנער אלכסנדר גיבור "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן במגמה הפוכה - להעלים מהעולם את אביו החורג והמרושע.
עצם השימוש בשמות ובמוצרים מעולם החי ככותרות לסרטיו הוא שרטוט של מעגל משפחתי מוכר. הדבש על מגוון משמעויותיו ואופני הייצור שלו מייצג את האב. החלב כמובן מסמל את האם. הביצה שלב הכרחי בבריאה מייצר את הילד יוסוף הבוקע מקליפתו כמו פרפר מהגולם.
בשל עיסוקו של יוסוף בשירה כלומר בהפנמת מציאות חיצונית לצרכיו הפנימיים-נסתרים מרבה קפלנוגלו להסתמך על דימויים מעודנים שדומה כי היו אפקטיביים יותר בחלקי הטרילוגיה הקודמים והם קצת עולים על העצבים ב"דבש". אולי משום יומרנותם המתפייטת-מתפנקת.
לצד לשון אמנותית זו שהיא כמו מתבקשת מאליה מבליט "דבש" את יכולתו של קפלנוגלו לשמור על איפוק קפדני, לרסן רגשות, לתעל עימותים לשורות של דימוי ולאימאג'ים חזותיים. גם אם "דבש" אינו מתרומם לרמות האיכותיות של "ביצה" או "חלב" (שהוקרנו לא מכבר בפסטיבל חיפה) הוא בוודאי יצירה רצינית המשכילה להדגיש את מה שידוע בוודאי לכל בר דעת - טורקיה איננה רק אנטליה וארדואן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם