ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: הר מירון

בעד דן מירון ונגד רן יגיל, שבחי המגילה של מאנגר ותעלומת החרוזים היפהפיים

ידידי ועמיתי רן יגיל כתב מאמר קצת מגונה בגנותו של דן מירון (באמצע השבוע שעבר, בעמודי המאמרים של מעריב), ובו הוא מבטל את עיקר פעילותו של מירון, בלי להתחיל להבין בכלל את גדולתו. לזכותי ייאמר שתקפתי עשרות פעמים את דן מירון, התקפות כבדות מאוד, שנגעו לשלל עניינים , החל מיחסו של מירון לנעמי שמר (יחס מביש, נטול כל הבנה לנפלאותה וגאוניותה) ועד לקילקול חמור שקילקל כעורך שתלטן בית-שיר נפלא אחד, מדהים בגורליותו,  של יוכבד בת מרים. מעבר לזה, חלק ניכר מן הליקויים שמוצא יגיל במירון הם דברים שאני עצמי גיניתי, מזמן.

ביג בן: מנחם בן עם תובנות השבוע

ובכל זאת, אני חוזר ואומר, רן יגיל לא מתחיל להבין את גדולתו של מירון, שעיקרה הוא בקיאות עצומה ומופלאה מאין כמוה בתולדות הספרות העברית וכישרון סיפורי מובהק כהיסטוריון חודרני ומזהיר של אישים ותקופות בתוכה.

רן יגיל מזלזל למשל זילזול מחפיר בספר הביוגראפי-מונוגראפי של דן מירון על אלתרמן המוקדם ("כפלא היוולד פרפר מן התולעת", האוניברסיטה הפתוחה), בלי לדעת שעיקרו של הספר הזה איננו – כפי שסובר יגיל בטעות מוחלטת - פרשנות לשירי הבוסר של אלתרמן (חלקם בעלי חן אמיתי) שקדמו ל"כוכבים בחוץ", אלא בתיאור ביוגראפי מעניין להפליא (גם אם פסיכולוגיסטי מדי בחלקו) על תולדותיו של אלתרמן הצעיר. מי שקרא כמוני את הכרך הראשון לא יכול שלא לחכות בסקרנות גדולה לחלק השני, שהובטח כי בוא יבוא. 

מירון הוא היחיד בין חוקרי הספרות שמסוגל ליצור שילוב קריא ועמוק מאין כמוהו  בין תיאור היסטורי לפרשנות ספרותית. ר' למשל ספריו על ראשית ספרות הנשים בעברית ("אמהות מייסדות,  אחיות חורגות", הקיבוץ המאוחד) או על ראשית הספרות העברית החדשה בגלות אירופה במאה ה-19 ("בודדים במועדם", עם עובד). במובן זה אין מרתק וחשוב ממנו. הוא לא רק כותב על הספרות העברית. הוא הספרות העברית. רן, של נעליך.  

והמעבר לספר "שירי המגילה" (חרגול/עם עובד) של איציק מאנגר בתרגום דוד אסף, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, הוא כמעט טבעי אחרי שכותבים על דן מירון, אוהב היידיש הגדול. אז נכון שאיציק מאנגר נשמע יותר טוב ביידיש, תמיד, אבל הקסם עובר גם בתרגומו של דוד אסף, גם בזכות פרשנויותיו המפורטות, המלוות כל אחד משירי המגילה (בצירוף כל שירי המגילה ביידיש המקורית של מאנגר). מדובר במתנה  ספרותית מומלצת ורבת-מחמדים, הכוללת גם את תקליטור ההצגה המקורית ביידיש, בהלחנתו  של דובי זלצר, שהיתה להיט גדול על במת תיאטרון החמאם ביפו אי-שם בשנות השישים.

שירי  "המגילה-לידער" מבוססים כידוע לא רק על הסיפור התנ"כי המקורי אלא גם על אינספור מעשיות הפורים-שפיל, שסופרו

והוצגו בהצגות חובבים ברחבי העולם היהודי, כפי שמספר לנו דוד אסף בהקדמתו. בין השאר, מופיעה כאן למשל דמותו הטראגית של החייט הצעיר פסטריגתא (ששמו נגזר מעולם מושגי החייטים)  המאוהב באופן נואש באסתר, ומנסה להתנקש במלך אחשוורוש כדי להחזירה אליו. 

הנה מה שחושבת עליו אסתר על פי מאנגר בתרגומו היפה של דוד אסף :"היא בוכה, אך מה יועיל בכי, מה יעזרו ייסורים? / היא המלכה ורק בזכותה/ יבוא לבסוף נס פורים.// מתחננת היא : 'לך,פסטריגתא,/היעלם כבר מפה, יקירי!/ המחט שלך הן זוהרת כפז,/ אך כאש נוצץ כיתרי". מקסים, מצחיק, טרגי, עממי, מתנגן. בקיצור מאנגר, שגם כיתרו נוצץ כאש. עד היום. ותודה לדוד אסף שהזכיר לנו מחדש את כל היופי הגדול הזה. 

הַשַּׁחַר עַל הַיָּם שְׁטִיחֵי פְּלָאִים פָּרַשׂ,/ כָּאֵלֶּה לֹא נִרְאוּ בְּהֹדּוּ וּפָרָס,/ וְהוּא אֵינוֹ דּוֹאֵג אִם יֵשׁ רוֹאֶה יִפְעָם,/ אוֹ אֵין, אוּלַי, אַף לֵב מִקִּסְמֵיהֵם נִפְעָם.

את השורות המקסימות האלה, שחנכו בשעתו, לפני כשנתיים,  את פינת השורות הכי יפות, והמדברות על יפהפיות עולם האלוהים, האדיש למי שלא מבחין בו,  אני מביא בפעם השנייה, וזאת מסיבה מאוד מעשית: אני רוצה לדעת מי חיבר אותן. 

כשהבאתי אותן לראשונה (לאחר שהעתקתי אותן ממקור כלשהו) הייתי משוכנע משום-מה שהמחבר הוא י.צ.רימון. אחר-כך גיליתי שאין לי שום אסמכתא לעניין זה, ולא מצאתי את השורות באוספי השירה של י.צ.רימון שהצלחתי לאתר. לכן, אני מבקש את עזרתכם: אם מישהו יודע מי כתב את השורות האלה, שיספר לי ולקוראים (במכתב למערכת או בתגובות ב-NRG). תודה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה