ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: סליחה, קישקוש

עודד כרמלי, זוכה פרס "שירה על הדרך", הוציא ספר שירה מבולבל בעריכת אלי הירש, ולמתרגם איציק מאנגר קוראים דוד אסף, לא עודד אסף, והוא אגב פרופסור

ביג בן: מנחם בן עם תובנות השבוע

ספר שיריו החדש של עודד כרמלי, "אין אופוזיציה ליקום" (הוצאת אחוזת בית) הוא בעצם חלק מן הפרס בו זכה במסגרת תחרות "שירה על הדרך". מאות שירים הוגשו לתחרות זו, ובסופו של דבר החליטה ועדת השופטים הזוהרת (בראשה עמד אריאל הירשפלד, ועם חבריה נמנו דורי מנור, ענת וייסמן ובני ציפר, חבורה שאין לומר עליה שאיננה מבינה בשירה) לתת את הפרס לשיר "עכשיו הדירה עצרת רוצה", המופיע גם בספר החדש.

הנה השיר הסתום והבעייתי, אם גם לא נטול הכישרון,  למי שהחמיץ במקרה:

"עכשיו הדירה עצרת רוצה/ קול המון עצרת חייבת/ ולמים שאון - מכל הברזים/ הלא מוכר שומע/ מוריד חבלים בנעימים/ ואורך זרועך , ארכה שמה לחורשת חבלים מתקרה/ וניפוח ריאה וניפוח דיעה ולהינעל כך, מלא עירום רוצה/ אלא מה מצטרדים מזה. אחרי זה / לוכדים מים בכוס ושותים/ בהפתעה תרים אחר חפץ מאוד מסויים במרחב, למעשה / אחרי טיעונים". 

עד כאן השיר (ולא, אין כאן שגיאות הגהה, למרות שזה נראה לגמרי כמו טקסט שהתבלגן). 

ואין ספק: מרגע שניתן הפרס לשיר סתום זה ניתן בעצם פרס החכמים (השוטים) לבגדי המלך החדשים. מסורת מוכרת בתחום השירה ובכלל. אם אתה רוצה להיחשב כחכם, תהיה בעד השיר הזה, ואם לא, אז לא. אבל מה לעשות, שהשיר הזה איננו יותר ממילמול מגומגם בעל מוזיקליות מוגבלת וחן מוגבל. ולהתפעל ממנו פירושו להתפעל ממעשה בוסרי, מבולבל, אפיגוני במידה לא מעטה (השיר מושפע בעליל מיונה וולך, שכתבה שירה נהדרת בז'אנר זה: "לא דרכו אדם כעוף, הד, / מבוך מואר, פיכפוך עמוק,/ נואשים מתאוצה, מכל פינה" וגו'. זוכרים? שורות שהמוזיקליות והצבעוניות שלהן פורצות כמו שדיים מתוך מחוך).

אצל כרמלי לעומת זאת החידתיות צנומה, דיאטתית, מחשבתית. המוזיקליות מוגבלת, ולכן המילים נתקעות בפה ובנפש, כמו איזה חידת הגיון מעצבנת. מי בכלל רוצה להתעסק בפרשנות לשורות מעצבנות מסוג זה?

זה לא ששירה חייבת להיות ברורה. ממש לא. לפעמים הסתימויות מקסימות מאוד. כשדליה הרץ כותבת "מחר תבוא השמועה כאופנוען, הבהמות טובעות במלט כאן", ממש לא ברור למה היא מתכוונת, אבל הקסם עובר בעוצמה מחשמלת. אצל כרמלי זה נשמע בעיקר כהפסקות חשמל תכופות.

אגב, כשהישוויתי את נוסח השיר כפי שהוא מופיע בספר לנוסח שפורסם עם ההודעה על הפרס, שמתי לב במקרה לשלושה שינויים קלים:  המילה "אחר" התחלפה (פעמיים, בשתי הופעותיה בשיר) במילה הדיבורית יותר "אחרי" והמילה "פתע" הוחלפה במילה הדיבורית יותר "בהפתעה". אני מניח ששלוש הנגיעות הלשוניות הקלות האלה נעשו על ידי העורך אלי הירש,  כאילו שהבעיה של השיר הזה היא יותר דיבוריות או פחות דיבוריות. מצחיק.

ואם מישהו מתגעגע לעוד קצת עודד כרמלי אותנטי מתוך הספר, הנה עוד שיר קצר, הפעם שיר של שלוש שורות הפותח את הספר בפרוזה מנוקדת:"ילדים מדברים מהר מהוריהם אבל הם לא אומרים

יותר/ אבל הם יותר ויותר נצרדים את קוצרם ולמדים לפחות/ מקודמיהם פחות ופחות ועד בכלל, עד שהשפה תיפתר". כאילו כרמלי רוצה להגיד משהו, אבל מה הוא רוצה להגיד? ולמה שהשפה תפתור לו ("עד השפה תיפתר") את מה שהוא לא פתר בעצמו?

בסך הכל, יש אולי הומור מסויים במתן הפרס לעודד כרמלי, כשהשופטים מביעים תוך כך בסמוי את שאט הנפש שלהם מן השירה הנכתבת בארץ, שכמעט כולה נכתבת באותו סגנון עצמו (סוג של יומניות מוצפנת ונטולת מוזיקליות, מנותקת לחלוטין מהמסורת הגדולה של השירה). כרמלי לעומת זאת (ממש כמו תאומו הסיאמי יהודה ויזן) כותב שירה חידתית, מוזיקלית,נסיונית,בלתי נסבלת, ובכל זאת, מחוברת למופתים הגדולים של השירה הישראלית (ניתן לשמוע בו הדהודי אבידן, דליה הרץ, וולך, ישראל פנקס). ואחרי ככלות הכל בגדי המלך החדשים, מה שלא יהיו, הם קצת יותר מעניינים מן הבגדים במחסני העודפים הגדולים של השירה. אם כך ואם כך, לא טוב.

שלום לך מנחם,
כבר ביום שישי הגבתי ב'טוקבק' (תגובית?) לטור שלך ב'קו המשווה' – משום מה התגובות לטור זה אינן מתפרסמות.

חשבתי שראוי שתגובתי זו תגיע לידיעתך ולכן אני כותב לך גם במייל, ומקווה שהוא ישיגך, בבחינת 'כל רודפיך ישיגוך'.

אז ככה, ב'שורות הכי יפות בעברית' הבאת ציטוט יפה משיר של איציק מאנגר בתרגומו היפה של יעקב אורלנד, והשווית אותו לשני תרגומים חדשים אחרים 'שהופיעו לאחרונה בעברית'.

1.      תרגומו של נתן יונתן לא הופיע לאחרונה, אלא לפני עשרים וחמש שנה (1986), בהוצאת כתר, תחת השם 'איציק מאנגער, מבחר שירים'. אכן לאחרונה הוא נדפס שוב, ללא שום שינוי, נכרך מחדש וניתן לו שם חדש – אבל זו אותה גברת, שכבודה במקומה מונח.

2.      לא נכון בכלל, לעניות דעתי, להשוות את שירתו הלירית של מאנגר – זו שתרגמו אורלנד ויונתן – ל'שירי המגילה' שאני תרגמתי. הרי לא תשווה את תרגומי 'כוכבים בחוץ' או 'עיר היונה' לתרגום של 'בת-שבע בת-שבע' או כל שיר זמר אחר של אלתרמן. אשמח שתרגומי (שעיקרו לא התרגום אלא הפירוש) יעמוד ל'דין התנועה' ויבוקר כראוי לו, בעיקר בהשוואה לתרגום המיושן (לדעתי) של מרדכי אמיתי, אבל אין טעם להשוות חיטים לשעורין.

3.      והכי חשוב, בכלל לא קוראים לי עודד אסף – זה מישהו אחר. שמי דוד, דוד אסף.
תודה על תשומת הלב. אני נהנה לקרוא את הטורים שלך למרות שלא תמיד מסכים.

דוד (לא עודד)

-------------------------------------------------------------
פרופסור דוד אסף
החוג להיסטוריה של עם ישראל
אוניברסיטת תל-אביב

שְׂפָתַי נִפְתָּחוֹת לִקְרָאתְךָ כְּמוֹ דַּלְתּוֹת אֲרוֹן הַקֹּדֶש

אם תראו את סמדר הרצפלד, תגידו לה שאני מחפש אותה. אני מנסה שנים ולא מצליח. זוהי רק אחת השורות היפהפיות האופייניות מתוך ספרה "שושני דּוּמָה" (ספרית פועלים 1992).  ואל תיטעו : היא יודעת גם להיות בוטה מאוד: "קרה זיון קורע לב/ ובכל זאת לא הצליחו/ גם כשתפסה אותו ברחם והשתגעה מאהבה/ לא הצליחו בכלל". בטח שורות על אימפוטנטיות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה