רק להצחיק: ביקורת על "רביזור"
"רביזור" בתיאטרון גשר הפך מסאטירה חזקה לפארודיה מצחיקה, כזו שלא מכאיבה לאיש
''רביזור'', תיאטרון גשר
אילו ראה גוגול את ההצגה בתיאטרון גשר הוא לא היה חש צורך לברוח משום מקום. הבמאי יבגני אריה פשוט הפך את הסאטירה החזקה שלו לפארודיה מצחיקה, וזו, כידוע, לא ממש מסוכנת לאיש. הבמאי השקיע מאמצים יצירתיים רבים כדי להצחיק ואף הושיב לשם כך תרנגול, עורב וחתול על מפלס גבוה של הבמה כדי לעשות שמח.
המשחק ברובו נוטה להגזמה קריקטורית, כך שכמעט לא נותר על הבמה ממד של בני אדם. לא פעם במהלך ההצגה שאלתי את עצמי עד היכן יכולה להגיע ההפרזה המצחיקנית הזאת, שפרטיה גם הרבו לחזור על עצמם. האם כך יש להציג את "רביזור"?
מצחיקנות זולה. רביזור
צילום: גדי דגון
אין ספק שיש ב"רביזור" הרבה מן המצחיק, אבל יש בו גם הרבה יותר. מרבית המצחיקנות שנראתה על הבמה היא פרי המצאותיו של הבמאי. למרבה הצער, רובה הגדול זולה וולגרית. הדוגמה הבולטת היא בעיצובה של המערכה השנייה: מיטה ענקית ועליה כרים רבים. הרקע הזה קבע את ההתנהלות של השחקנים בכיוון של קפיצות שהמיטה הרכה מכתיבה. לא רק שאין זה ההומור של גוגול, זה גם לא הומור שתיאטרון רציני צריך להתגאות בו. נכון, הקהל צוחק. אבל התיאטרון, מה יהא עליו?
בתוך כל האנדרלמוסיה הצוהלת הזאת שומרים כמה שחקנים על זהות אנושית. דביר בנדק, כראש העיר, שומר בהחלט
על אמינות אנושית ולקראת הסיום הוא אפילו נוגע ללב. בתפקיד הרביזור מופיע השחקן הצעיר אלון פרידמן, שמתגלה כקומיקאי מוכשר, אך הבמאי היה חייב לגזום את הגזמותיו. היו גם שחקנים אחדים שהצליחו לשמר את הממד האנושי של תפקידיהם בלי להיגרר לקריקטורה זולה: יובל בנאי, דודו ניב וגלעד קלטר.
לעומתם גם שחקנים טובים נפלו במלכודת ההפרזה הוולגרית, בהם נטשה מנור ונטע שפיגלמן. עם זאת, תענוג לציין כי העברית בפי השחקנים, ישראלים או ממוצא רוסי, היא ללא דופי, בהדרכתו המוקפדת של יוני לוקאס, עניין שלמרבה הצער אינו מובן מאליו בתיאטרון הישראלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם