סתיו בחלונות ובלבבי: על הסתיו בשירה ישראלית
לא ברור למה הפך הסתיו בשירה למושג מקביל לדיכאון ולפרידה, בעוד מקבילו האביב נחשב לסמל השמחה והאהבה. אחרי הכל, בשניהם חם
הם קיימים בשפה. ולכן הם קיימים במציאות, גם אם לא במובן האירופאי. ומעבר לכך, כמובן, יש בהחלט סתיו ישראלי והוא מאופיין לגמרי. אחרת, האם משורר שיר השירים, החכם באדם, היה כותב את השורות האלוהיות: "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע". אז אין סתיו?! אז אין זמיר?! אם לא היו, לא היו להן מילים המתארות אותן בעברית האלוהית.
לעצם העניין, אני מזכיר לכולנו את העובדות הבסיסיות: הסתיו בישראל משתרע בין 21 בספטמבר ל-21 בדצמבר, היום הכי קצר בשנה. ולכן, אנחנו מצויים בעיצומו. ממש עכשיו. אז נכון שיש חמסינים פה ושם. ובכל זאת, תודו, הם קצת יותר סימפטיים מהחמסינים בקיץ ממש. אבל העיקר הוא שמדובר בעונת מעבר, במצב ביניים שנע בין חום לקור. והרי אנחנו לא רוצים להיות אנשי השחור-לבן. אנחנו מכירים גם באפור, בשטח שבאמצע. איך כתב אביב גפן באחד משיריו היפים ביותר, "עונות": "כמו לטבע, גם ללב ארבע עונות". מי שחושב שתקופת ביניים איננה עונה, דומה לאדם שאומר שאין מצבי ביניים. אבל הרי יש. גם אם הם קשים יותר להבחנה ולהגדרה. אנחנו עצמנו, אגב, נמצאים במצב ביניים מתמיד. בין הלידה למוות.
המשוררים הישראליים מכל מקום יודעים בדיוק מהו הסתיו ומה אפיוניו, וכמה מן השירים היפים ביותר נכתבו עליו. הנה למשל מה שכותב אורי ברנשטיין באחד משיריו המוקדמים (הרבה לפני סתיו חייו) שבו כתב כמה שירי אהבה מקסימים. באחד מהם מככב הסתיו הקצר, כשהקוצר כאן הוא עיקר העניין. זהו שיר על פלירט קצר, מוסתר, פלירט של סתיו, והוא קרוי "אהבה קצרה" (מתוך אורי ברנשטיין, "שירים", מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד): "אדם נאסף מכל קצותיו/ להיות עימה אחד/ ויש לו עימדה רק סתיו/ שקוף כעץ נרעד". עוד לא התחיל וכבר נגמר.
לא ברור למה מתחברת המילה "סתיו" לפרידות דווקא, לאהבות שנגמרו. אבל עובדה. הרבה מאוד משירי הסתיו מדברים על אהבות שנגמרו. הנה לאה גולברג בשירה "סתיו": "מהד צעדיי לא נותר עוד/ גם רחש עמום בחורשה./ אל תצפה כי אומר עוד/
גם עמוס קינן, משורר לא רע בכלל, מדבר ב"שיר סתיו" המפורסם שלו ושל אריק לביא על פרידה: "כל הנחלים הולכים לים,/ ולי כבר אין לאן ללכת./ אני עכשיו מצב קיים,/ ואת היסטוריה מתמשכת./ כל העצים לבשו ירוק,/ אני לבשתי ג'ינס וכובע,/ עכשיו הכול נראה רחוק,/ רוצה לדעת למה? כובע./ השושנים פרחו אתמול,/ אך האתמול פרח לפתע,/ היום התחיל ברגל שמאל,/ וגם האהבה כבר מתה,/ כל הכבוד לנחלים,/ כי הם יודעים לאן ללכת,/ והעצים והעלים, הם יודעים מתי תהיה שלכת,/ שלום, שלום אהובתי,/ מדוע זה ברחת ממני,/ אני חוזר לי אל ביתי,/ אם ישאלו אני אינני".
"אם תשאלו, אני אינני", אה? איך נאמר שמה בכתובת שראיתי פעם על דלת של עלמה ירושלמית אחת: "אני לא כאן, אני בדיכי".
כך גם אמיתי נאמן בשיר הסתיו הקלאסי שלו, שבו מבכה העלמה את לכתו של אהובה: "סתיו בחלונות ובלבבי": סתיו בחלונות ובלבבי,/ לו רק לא נתתי לו ללכת./ פעם החמה זרחה גם לי,/ ועתה נותרנו בשלכת". ואני שואל: למה? למה גם הסתיו הישראלי הרך, השקוף, החמים ברובו, נחשב לעצוב? מילא חורף, קור, יש אנשים שלא אוהבים את זה ויש אנשים שכן. ביאליק למשל אהב: "צינת בוקר, צריחת עורב, העירוני ואיקצה/ ואינני יודע מה זה פתאום/ שמחת חג עליי קפצה".
גם אני אגב שייך לאנשי החורף, על פי ההבדלה שהבדיל פעם נסים אלוני בין אנשי החורף לאנשי הקיץ. אבל סתיו?! מה יש כאן לא לאהוב? מה יש כאן להידכדך? ובכל זאת, העובדה היא שהמילה "אביב" מייצגת שמחה והמילה "סתיו" מייצגת עגמומיות, אפילו אצל אלתרמן, שמרד בכל הקלישאות: "סתיו אנוש, סתיו יגע ולא מנוחם,/ ומטר בלי אחרית וראש".
לא תמיד משתמשים ב"סתיו". גם "תשרי" עושה את העבודה, ומעבירה תחושה סתווית לגמרי. כששמואל הנגיד כותב (בשיר שנתן יונתן וצביקה פיק חידשו והרחיבו יפה כל כך): "מת אב ומת אלול ומת חומם/ גם נאסף תשרי ומת עימם", ברור מה אנחנו מקבלים: סתיו. וגם כאן יש רמז לסוף האהבה: "אהבת הקיץ הגדומה" (לא "קדומה", כמו שחשבתם).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם