אני אשכנזיה גאה: ראיון עם רוני אלטר
אלבום הבכורה של רוני אלטר זיכה אותה בסופרלטיבים וגם הושמע היטב ברדיו, אבל היא רחוקה מלצהול. גם בגלל האופי החרדתי שלה וגם בגלל המציאות, שלא מאפשרת להתפרנס ממוזיקה איכותית. בראיון ראשון היא מספרת על משפחת האצולה שבה גדלה, על התסכול משליטת המוזיקה המזרחית ועל האבל שעוד רודף אותה ממותו של עלי מוהר - בעלה הראשון של אמה, וסוג של אב שני בעבורה
ולא, ההבדל המרכזי בין אלטר לאחרות לא קשור לעובדה שהיא בתו של התסריטאי והמוזיקאי המוערך נפתלי אלטר ("בחינת בגרות", "יופי של צרות", "מלך ליום אחד", "גבעת חלפון אינה עונה", רוב השירים היפים של אושיק לוי, ראשות קרן הקולנוע הישראלי ועוד), וגם לא לכך שמי שהיה נשוי לאמה (השחקנית אירית אלטר) לפני אביה היה עלי מוהר ז"ל, או לזה שהיא הייתה אחד הקולות היותר בולטים בפרויקט "מטרופולין" ("לישון בלי לחלום" ו"נפילות קטנות", לדוגמה, ממחישים את זה מעולה) או לעובדה שהיא עומדת מאחורי הג'ינגל הטחון ביותר בארץ בכל הזמנים ("בגלל המוזיקה... גלגלגלגלצ").
אלטר נמצאת פה רק בזכות אלבום קטן, עמוק, חזק, מרגש, ובעיקר נטול יומרנות בשם "כיס אוויר", שאותו יצרה עם המפיק המוזיקלי עופר מאירי (ממטרופולין) ועם המלחין המוכשר אלון לוטרינגר. בין היתר, יש בו טקסטים של אגי משעול, יסמין אבן, מירי פייגנבוים, נתן אלתרמן ועלי מוהר, ולצד הלחנים המצוינים של לוטרינגר יש גם כאלה של קורין אלאל, ורד קלפטר ואבא נפתלי (שגם מבצע עמה דואט).
נכון, כל זה מדגים עד כמה אלטר מקושרת, אבל שוב, זה לא ממש העניין. מה שהופך את תערובת היוצרים הזאת לאחד האלבומים הטובים שיצאו כאן בשנה החולפת הוא ההגשה המדויקת והנדירה של הזמרת החתומה עליו. וכן, האלבום הזה הוא באמת סוג של "כיס אוויר" בתוך ים החומרים הבינוניים של עידן האולפנים הביתיים והחלטורות הים תיכוניות. גם בעבור אלטר - תל אביבית קולית ואשכנזייה גאה במיוחד - הוא היה משהו כזה.
"כיס אוויר זה המקום שהמוזיקה מסמלת בחיים שלי", היא מסבירה, "זה כמו אקסטרה אוויר בשבילי. אוויר נוסף לשעת מצוקה. אתה יודע, זו מלחמה יומיומית, הדבר הזה שנקרא 'חיים'. זה אשכרה קשה. אתה מוצא את עצמך זקוק נואשות לכוחות נוספים כל הזמן - במיוחד אם אתה אדם כמוני, שמוקף כל הזמן בחרדות. אני פשוט חרדה מהכל: מוות, תאונות, מחלות, טיסות וגם סתם אנשים שסובבים אותי. אבא שלי, למשל - אם הוא לא עונה לי פעם אחת לטלפון, אני בטוחה שהוא מת".
למה, בעצם?
"או - זאת בדיוק השאלה שהפסיכולוג שלי היה אמור לשאול, אבל הוא לא שאל, ועכשיו אני כבר לא בטיפול, אז זה כבר לא רלוונטי. אני חושבת שהחרדות האלה קשורות לכך שאני בנאדם חשוף ולא חשוף באותה מידה. אני נוטה לפרוק מעצמי יותר מדי ומהר מדי. אני רוצה שיכירו אותי מהר, בלי להשאיר מקום לסקרנות, אז בפגישה ראשונה אני תמיד מספרת דברים שלא אמורים לספר בפגישה ראשונה, ואז אני אומרת לעצמי 'אוי, מה עשיתי!'. זה ממש קיצוני אצלי, הדבר הזה. אני כל הזמן מעזה יותר מדי, ואז לוקחת צעד אחורה. אני כאילו הכי בעניינים, מצחיקה, מחפשת תשומת לב, אבל בפנים זה אחרת לגמרי. מה שרואים זה ממש לא מה שיש".
מה ששומעים באלבום הבכורה של אלטר, לעומת זאת, זה כן מה שיש. ברדיו השמיעו עד כה די הרבה את הסינגלים המעולים "נמרים" ו"עירומה", אבל את מלוא האמת של אלטר אפשר לאבחן ביתר קלות בשירים שהיא כתבה בעצמה, כמו "לא לתפוס הרבה מקום".
"השיר הזה, לדוגמה, מסביר את המקום שבו לפעמים אני פוחדת להגיד באמת את מה שאני רוצה מתוך אי נעימות או מתוך איזה רצון לא לפגוע", היא מסבירה. "לתפוס הרבה מקום זה בדיוק הרגע הזה שבו אני מעזה לצאת, ואז מבינה שטעיתי. בזמן האחרון אני מבינה שאי הנעימות הזאת היא הדבר הכי מטומטם בעולם. לפעמים לא נעים לי להגיד דברים בסיסיים, כמו למשל,
"תקשיב, אני ממש נבוכה משטויות. זו תסבוכת כזאת, שהיא טיפשית, אבל אני לא מצליחה להתגבר עליה. תאמין לי שאני לא נהנית מאובר מחשבות, מאובר היסטריה ומאובר חרדה. פידבקים טובים שקיבלתי על האלבום, למשל - אני לא מבינה שהם בכלל עליי. אני שומעת אותם ואומרת 'יופי, הבנאדם הזה, שהוא קרוב אליי - איזה כיף לו שאומרים עליו ככה'. כולם כל הזמן אומרים לי 'רוני, את בטח נורא מתרגשת עכשיו, כשהאלבום שלך בחוץ ושהצלחת להיכנס לפלייליסט של גלגלצ', אבל זה לא מרגש אותי, זה קשה לי. ליתר דיוק, אני לא מרגישה את זה בכלל".
אני מניח שזה קשור לעובדה שגם אין לזה יותר מדי השלכות כלכליות מבחינתך.
"בדיוק! אתה קורא ביקורת טובה על האלבום, אומר לעצמך 'וואי, איזה כיף' - אבל מה עכשיו, ממה חיים? תאמין לי, אם רק הייתי מקבלת תמלוגים על הג'ינגל שעשיתי לגלגלצ, הייתי היום מסודרת, אבל זה לא ככה".
אולי כדאי שתנסי את מזלך במזרחית. זה חזק היום.
"כן, אה? האמת שחשבתי לשנות את שם המשפחה שלי לפרץ. בעצם, לא, אני חושבת שאשנה אותו לפרס, לא צריך להיות קיצוניים מדי".
מה, ותעשי חתונות וכאלה?
"האמת? עשיתי פעם ברית.... כן , עם מטרופולין, זה היה ענק. האבא של הילד משום מה היה דלוק על מטרופולין - לא יודעת, אולי בגלל דנה עדיני - והיית צריך לראות את הקהל שהיה שם. בוא נגיד שזה לא בדיוק הקהל של מטרופולין, בלשון המעטה. יותר בכיוון של אייל גולן כזה. בזמן ההופעה, כל הילדים צעקו 'שמש, שמש!', כי דנה הייתה שמש ב'השיר שלנו'. זה היה הזוי ברמות הקשות. באיזשהו שלב בהופעה צעקנו לקהל משהו כמו 'אנחנו ממש שמחים להיות פה!', ו'מזל טוב ליואבי הקטן!', עאלק , והילדים המשיכו לצעוק 'שמש, שמש!'. טוב נו, עכשיו זה בטח כבר לא יקרה יותר. מה בדיוק אני יכולה לשיר בחתונה, את 'למות קצת'?, זה לא בדיוק החומר שמתאים לאירועים כאלה - אלא אם כן החתן ממש עצוב מזה שהוא התחתן, מה שיכול לקרות".
גם בערוץ 24 אין לך ממש מקום עכשיו, כמו שבטח שמת לב.
"נכון. בכלל, המדיה איבדה שליטה עם הדבר הזה. זה הפך להיות חצי אפליה לכיוון השני. ערוץ 24, עם כל הרצון שלי לפרגן לו, זה ערוץ בעייתי. כל התוכניות שם זה'שמח עם...', 'חפלה עם...' וכאלה. מה עם 'איכות עם...', או 'רוגע עם...'? משהו שהוא לא רק, כאילו, לפנים? מתסכל אותי, הסיפור הזה. ממש. עשיתי שני קליפים מאוד מושקעים, וב-24 מראים את זה רק בשעה מסוימת בלילה. אני לא נגד משה פרץ, כי זאת לא אשמתו, אבל חבל שאנשים נופלים למקום הזה, של לתת את מה שאנשים מבקשים ולא לנסות להנהיג. מטריף אותי שערוץ שמגדיר את עצמו כערוץ מוזיקה נופל למקום הזה.
"שמעתי שהולכים לפתוח עכשיו עוד ערוץ מוזיקה מזרחית. לא יודעת, אולי הם מנסים להמאיס את זה על הקהל עד שהוא בעצמו כבר לא ירצה לשמוע את זה. אתה יודע מה? אולי נפתח אנחנו, שנינו ביחד, עוד ערוץ מזרחי, נוסף לערוץ 24 ולערוץ החדש? לא, באמת, אני רצינית, בוא נלך על זה. אפשר גם לעשות שם תוכנית ריאליטי שיקראו לה 'נולד לחתן'. כאילו, שיבחרו שם מישהו שרק עושה שמח בחתונות ובמבחנים שלו בתוכנית יבדקו, למשל, אם הוא יודע להוציא חשבונית".
במילים אחרות, את לא שומעת ליאור נרקיס בבית.
"דווקא 'ערב טוב' זה שיר בן זונה. אבל לא, אני לא אקשיב למזרחית בבית. זה לא מעניין אותי. שמע, אני אשכנזייה גאה, למרות שיש לי חלק מצרי. אני גם לא הולכת לים, אגב, כי אני לא יכולה לסבול את העמך הזה. פעם אחת עשיתי את הטעות של ללכת לים ביולי, וזה היה פשוט גועל נפש. אנשים מביאים איתם לשם כל מיני טייפים כאלה, וכל אחד משמיע את המוזיקה שלו - בלאק אייד פיז עם אייל גולן עם קובי פרץ - וזה פשוט בלתי נסבל. אתה מוקף באנשים שמעשנים עליך, זורקים עליך במבה, צועקים בצרפתית - סיוט, בקיצור".
האמת היא שלא קשה להבין את הפרספקטיבה שממנה אלטר קולטת את הלבנט שסביבה: היא גדלה בהרצליה למשפחה אמנותית עם אבא מפורסם, אח אחד שלם וחצי אחות גדולה (שרון), מנישואיה הקודמים של אמה לעלי מוהר. בהתחשב בנסיבות, לא היו לה אף פעם יותר מדי תהיות בנוגע לעתידה המקצועי. לצד אבא שיושב כל היום ליד פסנתר, ידיד-משפחה חכם (מוהר) שקופץ המון לבקר וסוג של "דוד" אחר (אושיק לוי) שצ'יפר אותה מפעם לפעם בממתקים ובסיגריות, אלטר תמיד ידעה שדרכה מובילה לכיוון אחד בלבד - זה שבו נמצא המיקרופון.
באופן טבעי, היא שירתה בלהקה צבאית ("כל הזמן חיילים ערסים צעקו לנו 'תעשי אייל גולן!', ואני צעקתי להם בחזרה 'לא, קבלו גידי גוב!'"), ובהמשך, אחרי שהתארחה בכמה אלבומים כזמרת ליווי, התגלגלה לידיו של אריק איינשטיין, הקליטה עמו את הדואט "חיוורון" מתוך האלבום "שמש אדומה", וכעבור שנתיים ביצעה עמו גם את הקאבר ל"פרידת המלח" של בני ברמן. המקפצה ההיא הביאה אותה למטרופולין וההמשך ידוע.
"בתור ילדה", היא מספרת, "מעולם לא היה לי את הקטע הזה של 'אבא, אני רוצה לשיר' ו'לא, את תלמדי משפטים'. יותר מזה: ההורים שלי היו אלה שדחפו אותי לתלמה ילין. אני ממש לא בטוחה שהייתי הולכת לשם אם לא הייתי מקבלת את הפוש הזה. עופר מאירי, למשל, אומר לי כל הזמן שאם הוא לא היה מגלה אותי, הייתי היום שיננית. בכלל, אני לא חושבת שהשאלה הזאת הייתה קיימת. מאז שאני זוכרת את עצמי אני שרה. בכל התמונות שלי מהילדות אני ליד הפסנתר עם אבא, שרה איתו את 'יונתן סע הביתה' או משהו. אני גם זוכרת אותו שומע ומנגן הרבה דברים של הביטלס, קינג קרימזון והדייר סטרייטס, וכמובן, את אושיק - שהיה בשבילי הרבה יותר מאשר סתם חבר של אבא - יושב לידו ושר".
"הוא היה כמו עוד אבא כזה. הוא תמיד היה שם. הוא ואמא שלי נשארו בקשר והוא תמיד הגיע לארוחות המשפחתיות, לטיולים, להכל".
זה לא היה קצת משונה? את יודעת, אמא שלך באותו בית עם שני הבעלים שלה.
"כן, היה שם משהו מוזר, אבל עלי היה גם חבר נורא טוב של אבא שלי, וגם האבא של אחותי. אם הוא ואמא שלי היו מתרחקים, מישהו מהם היה מפסיד אותה - וזו לא הייתה אופציה. אף אחד לא שיחק שם בכאילו. כולם היו באמת קרובים. רק מבחוץ זה היה מוזר. לי זה היה הכי טבעי בעולם. האמת היא שעכשיו הוא חסר לי נורא לא רק בתור בנאדם, אלא גם בתור כותב. אני עדיין קוראת כל הזמן את הטורים שלו בספר שהוא הוציא, וחבל לי שאנשים לא יקראו את הטור הזה יותר פעם בשבוע ב'העיר'. זה הפסד לאנושות. בוא נגיד שהמוות שלו חיזק מאוד את החרדות שלי מכל העולם. זה עדיין בומבה. אני עוד שנייה בוכה רק כי אני מדברת על זה".
היית קרובה אליו גם בימיו האחרונים?
"הייתי קרובה אליו כל הזמן, היו לנו גם הרבה שיחות לבד, אבל כשהוא היה חולה מאוד הוא לא יצא הרבה מהבית ולא ממש נפגשנו, אז שבועיים לפני שהוא נפטר כתבתי לו מכתב ושלחתי לו אותו בדואר, הכי רומנטי. פשוט הרגשתי צורך לכתוב לו מה אני חושבת עליו. אתה יודע, שהוא כזה אדם מרגיע, מצחיק, טוב לב וחכם. אין אנשים כאלה חכמים. בערב שבו הוא נפטר, התארחתי בהופעה של ערן צור. דקה לפני שעליתי לבמה, אחותי התקשרה, בישרה לי את זה, ופשוט הייתי בהלם כל ההופעה. גם ערן הכיר אותו טוב והיה מאוד קשור אליו, אז בכלל, כל ההופעה הזאת הייתה משהו סוריאליסטי לגמרי.
"בשיר האחרון ששרנו יחד - "פרח שחור" - כבר ממש בכיתי על הבמה. זה היה נורא. באותו שלב, ערן סיפר לקהל מה קרה, ואמא שלי, שהייתה בקהל, שמעה את זה ממנו בפעם הראשונה. בקיצור, ירדנו מהבמה למאחורי הקלעים, וכולם בכו שם. אף אחד לא אמר מילה. אני לא אשכח את ההופעה הזאת בחיים".
מה שמחזיר אותנו, בעודנו יושבים בדירה השכורה שהיא חולקת עם צלם האופנה עמית ישראל, בן זוגה זה ארבע שנים - לשירה העצוב והיפה של אלטר, "למות קצת". "לפעמים הייתי רוצה להיעלם לקצת זמן", היא מסבירה אותו, "לא לנסוע לאיזה הר וגם לא להיות עם עצמי, כי הראש שלי הוא האויב הכי גדול שלי, אלא פשוט להיות מוקפאת קצת. זה שיר שמדבר בעיקר על הילדות שלי, ובעיקר על זה שתמיד הקפתי את עצמי באנשים יותר מבוגרים ממני. עכשיו אני ממש לא הכי צעירה וקשה לי עם זה. הידיעה שאני לבד, עצמאית, לא ילדה, מכה בי לפעמים. אני עדיין לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שזהו, אני כבר לא ילדה קטנה שמישהו מבוגר מגן עליה 24 שעות ביממה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם