חלל עמוק: ביקור אצל האמן אלכס טוביס

ציוריו של אלכס טוביס באים לעולם מתוך רגעים בהם נשימתו נעתקת. בביקור בביתו הוא מספר על תהליך העבודה, על התאהבות בציור ולמה הוא לא רוצה להפוך ל"סלב אומנות"

ליבי אביכזר | 20/9/2010 8:50

בסלון דירתו של הצייר אלכס טוביס ניצב כן ועליו ציור של אישה שוכבת על ספה עטופה במצעים שהיו אופנתיים בישראל בשנות השמונים. הוא מחייך לשמע ההערה: "חשוב לי שהציורים יהיו ביתיים ומוכרים".

טוביס, 32, למד תקשורת חזותית בבצלאל והעדיף לא ללמוד במחלקה לאומנות. "רציתי ללמוד לצייר", הוא מספר. "רציתי טכניקה טובה וידעתי שמורים טובים לציור יש בתקשורת חזותית. עשיתי מספיק כדי לעבור ובעיקר נהניתי מהלימודים כי לא הייתי לחוץ". הוא הציג בבית האמנים בירושלים וביריד צבע טרי האחרון, שם נמכרו ציוריו היטב.

לטוביס אין סטודיו קבוע. הוא מצייר בסלון ובמרפסת ביתו בשדרות יהודית בתל אביב, בית בו פזורות גם יצירותיה של אשתו, האמנית שירלי כהן, אותה הכיר בזמן לימודיהם בבצלאל. על ציוריו הגדולים הוא עובד בסטודיו השייך לחבר בקיבוץ מגל וכמה מציורי הנוף היפים שלו נוצרו בליפתא שבהרי ירושלים, שם ממוקם מרכז הגמילה לצעירים בו הוא עובד כשומר.

טוביס עלה לארץ ממוסקבה בגיל 12 ולמרות תשוקתו לציור נופים ופורטרטים הוא מספר כי עבר זמן רב עד שהצליח לצייר נופים ארץ ישראליים. "קשה לבוא מרוסיה ולומר שיש פה אחלה נופים, יערות ואגמים", הוא מסביר. "אתה יכול להגיד שזו אחלה ארץ, אחלה אנשים, אבל לא אחלה נוף. בליפתא למשל הנופים סגורים, לא פתוחים כמו ברוסיה. יש שם מבנים נטושים. במבט ראשון נראה שיותר יפה לצלם שם במקום לצייר. עכשיו פתאום אני מרגיש נוח לצייר שם. כדי להבין שעץ דקל לא חייב להיות אקזוטי וכדי שהנוף יחלחל אליי הייתי זקוק לזמן. ואני עדיין הולך ומתפתח".

הבית של אלכס טוביס צילום: מור שמושקוביץ

ציוריו של טוביס באים לעולם מתוך רגעים בהם נשימתו נעתקת, וזה יכול לקרות גם בזמן נסיעה בכביש 1. "אני רואה משהו שחודר לי פנימה", הוא מתאר. "הנשימה נעצרת לשנייה ואז אני מבין שאותו דבר יקרה גם תוך כדי ציור. התחלתי לצייר בגיל 18, אבל אני זוכר שכבר בגיל חמש היו לי רגעים כאלה עוצרי נשימה לפני ציור".

ליפתא, בוקר, שקט עבודה של אלכס טוביס

איך ניתן לשחזר את הרגשת הפליאה גם בזמן הציור?
"חשוב לי לצייר בלי להסתכל. אני נאחז בדברים הטכניים. בצבע, בכתם. הטכניקה אצלי היא כדי להוציא מקסימום רגש. חשוב לי שהתנועה עם היד תהיה חופשית. לאפשר את אובדן השליטה. הדברים הטובים יוצאים כשאני משחרר. אני לא יכול כל הזמן לחשוב האם זה מבטא את הרגש. זה פשוט יוצא לבד. עניין של מזל. הטכניקה מאפשרת להתרכז בעבודה ונותנת למוח לעשות דברים אחרים".

הוא מודע לאופנתיות של הציור ההיפר-ריאליסטי, אבל חושב שיצירותיו אינן משתייכות לקטגוריה זו. "קשה לי לשמוע שמשייכים אותי לשם", מציין טוביס. "אני חושב שזה לא ציור. זה שעבוד לטכניקה וניסיון להיות אמן עכשווי. רוצים להעביר מסר קבוע ומצד שני מרשימים אותך ברמה גבוהה. אני לא מבין מה מעניין בזה. אני לא מבין מה גורם לבן אדם לעשות את זה".

טוביס מפחד להרגיש נינוח מדי ולכן מתקשה לשמור על שגרת ציור קבועה. "חשוב לי לעבור משברים עם הציור", הוא אומר. "לשאול שאלות: האם הציורים לא משעממים? האם אני מצייר מהסיבות הנכונות? האם בשביל להרשים

את הקהל? את האנשים שמבינים? להרשים ביכולת טכנית? יש לי בטחון אבל אני גם מטיל ספק. חשוב לי לדעת שאני מאוהב בציור. והרי אי אפשר להיות מאוהב במשהו 30 שנה. בשירלי אני מאוהב, אני מתאהב בה מחדש אבל גם איתה יש ריבים".

יחסיו עם עולם האומנות המקומי נעים בין רצון להשתייכות והכרה לבין הפחד להפוך ל"סלב אומנות", כדבריו. "מעניין להשתייך למעגל ההצלחה ולהיות עם גלריה", הוא מסביר. "אבל אני לא יודע אם אני באמת רוצה את זה. איכשהו הציורים שלי נמכרים. לא אוספים אותי ולא קונים בגלל שאני אופנתי. יש משהו מאוד טוב בזה. בהרגשה שמישהו ראה את הציור, התרגש ממנו והחליט לרכוש אותו.

"כשאתה חלק מהעולם הזה ועובד עם גלריה מוכרת נראה לי שאתה מאבד חלק מהשקט שלך. השקט נותן לי לעוף הכי גבוה. אני יושב בליפתא, אני שומר שם, יש לי אקדח תקוע מאחורה. קלישאת השומר הרוסי. אני לא חייב להיות אופנתי ואני לא חייב שיאהבו את הציורים שלי. אנשים שעוברים שם ונותנים לי פידבקים וזה מספיק לי".