חלל עמוק: ביקור בסטודיו של רני ששון
הסטודיו של האמנית רני ששון הוא מקום פלאי, מעין סדנת אמנים שקפאה בזמן, עמוס חפצים בהם היא משתמשת ליצירת הפסלים שלה. "אני צריכה את העיבוד הידני, אני צריכה לחוש את החומר", היא מספרת
היא למדה צורפות בבצלאל, אך כיום היא בעיקר מפסלת. "גם כשלמדתי צורפות פיסלתי", היא אומרת. "אני בן אדם של עשייה וידעתי שבמחלקה לצורפות אלמד טכניקות. אי אפשר ללמוד להיות אמן אבל אפשר ללמוד את הכלים בעזרתם מחשבות ודימויים פנימיים הופכים ליצירת אומנות".
החומרים בהם היא משתמשת ליצירת פסליה מגוונים וכוללים מתכות מסוגים שונים, עור, פלסטיק, לטקס, סיליקון, גומי, עץ, קלקר ובדים. על אחד המדפים העליונים בסטודיו מונח שלד של ראש סוס. "השתמשתי בשלד בתור פסל והוא נמצא פה כי לא נפרדתי ממנו. לא חשבתי על ההנצחה - בשבילי הוא חומר", היא מסבירה.
לדבריה, עבודותיה מתאפיינות בעיסוק במוות. "זה נושא שהיה נוכח תמיד בחיי", היא מתארת. "עוד לפני שחוויתי מוות קרוב (אמה, לאה, נפטרה לפני חמש שנים, ל"א). אני מאמינה שהעיסוק באומנות נובע מהצורך להיפרד, צורך שמגיע מהקשר עם האם, לאו דווקא האם הקונקרטית. אמנים מהסוג שלי יוצרים אובייקטים כדי שיוכלו להיפרד מהם. אני נפרדת מהמחשבה שהובילה לאובייקט ובגלל זה הרבה דברים שאני עוסקת בהם הם שלוחות של
גם פסל הציפור קשור לדמותה של האם. "אמא שלי נראתה כמו ציפור ותמיד צחקנו עליה", היא נזכרת. "אני קראתי לעצמי בייבי הוק. הרבה שנים רציתי ליצור ציפורים ואז פשוט עשיתי את זה בלי הרבה מחשבה. לקחתי חומרים ויצרתי. אני רושמת, עוברת לחומר ומתעסקת עם כמה סוגי חומרים עד שאני מגיעה לדבר עצמו ואז יש תחושה כזאת שזה נגמר, שזה סוף, ואני עוזבת וחוזרת למשהו אחר".
ששון לא משתמשת בטכנולוגיה, גם לא לצורך יצירת מודלים פיסוליים מסובכים. "אין לי התנגדות לטכנולוגיה אבל אני צריכה את העיבוד הידני, אני צריכה לחוש את החומר", היא מסבירה ואז קמה ומראה פסל תלת-ממדי עשוי עץ ומספרת שיצרה אותו כדי להבין את המעבר מדו-ממד לתלת-ממד. "הכיף והחופש נמצאים כי את לא יודעת איך זה יצא", היא מוסיפה. "את מתחילה לעבד משהו וכך נוצרת הבנה על העולם. רסיסים של העולם שלי, של המחשבה שלי שעכשיו נמצאים בחוץ".
"בדידות מלווה אותי בכל סיטואציה, גם כשאני עם אנשים. היא חלק ממה שאני. בחוויה שלי יש הרבה בדידות אבל יש לי גם צורך בה. חלק מהעניין של הסטודיו הוא הבידוד".
ששון מספרת שהיא אוהבת את סביבת התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אליה קרוב הסטודיו. "יש לי קשר עם הבנות ברחוב והנרקומנים בכניסה לא מפחידים אותי", היא מציינת. יש בי יכולת להכיל הרבה דברים קשים וצער. למשל אתמול שכנה שלי ביקשה ממני להרים חתול מת, היא לא הייתה מסוגלת להתקרב אליו ואני והלכתי והרמתי אותו בלי בעיה. יש ניגודים באישיות שלי, גם כוח גדול וגם פגיעות ורגישות. הצחיק אותי שאמרת שאני נראית עדינה, אני חזקה מאוד, הייתי אלופה בג'ודו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם