רצח סטייל הוליווד: על "הרוצח שבתוכי"
"הרוצח שבתוכי" של מייקל וינטרבוטום נתקע בשלב ההתחלתי של תיאורי אלימות קשה, וחסר בו מימד של עומק
''הרוצח שבתוכי'', ארה''ב, 2010


- לראיון עם קייט הדסון
ב"הרוצח שבתוכי" וינטרבוטום כמו נוטש את הנושא והמסר לטובת ההגשה המסוגננת ולשם בריאה מחודשת של פילם נואר - אותו סגנון שייחד את סרטי הפשע ההוליוודיים מראשית שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-50. מובן שהוא אינו הקולנוען הראשון שנוטל עליו משימה מעין זו, שגם לאחים כהן וקלינט איסטווד ולרבים נוספים היה מה לתרום לסוגייה הזו. אך לאור הביצועים ב"הרוצח שבתוכי" צפה ועולה בחריפות רבה השאלה האם מדובר פה בחיקוי של המקור, או בחיקוי של החקיינים.
וינטרבוטום נטל סיפור מאת ג'ים תומפסון, ממחברי הספרות הזולה החביבה כל כך על טרנטינו ומקורביו (וגם על צרפתים נחשבים כמו ברטרן טברנייה ואלן קורנו, שהלך לעולמו לפני שבוע), על אודות רוצח סדרתי מהוגן למראה, שפועל בלב השמרנות של טקסס.

מדובר בסגן שריף (קייסי אפלק) בעל חינוך מעולה - מנגן באך בפסנתר ומקשיב לאופרות וקורא פרויד ופותר דילמות בשחמט - המקפיד על חולצות לבנות ועל דיבור מנומס, שבתוכו חי שד סדיסטי, שבא לידי ביטוי בעיקר כנגד נשים. אם ברגעי סקס אלים או כשהוא הולם בהן (בג'סיקה אלבה ובקייט הדסון) עד מוות.
השד הפנימי פורץ מתוך הבחור הטוב כשהוא מחליט לבוא בחשבון עם שועי העיירה המושחתת, שהוא עצמו ממונה על השלטת החוק בה. בסדרה של מעשי רצח משתדל הבורגני המחונך של היום לפתור את סוגיות העבר של ילדותו העשוקה
בפועל, ולמרות כל ההשתדלויות הצורניות של מרסל זיסקינד, צלמו הקבוע של וינטרבוטום, נתקע "הרוצח שבתוכי" בשלב ההתחלתי של תיאורי אלימות קשה, מבלי להוסיף על כך את אותו מרתף המבעבע מרוב סודות והדחקות, ואותה קומה שנייה הגדושה בפילוסופיית הישרדות - האמורים להעניק לעבודה הזו את מימד הגדולה שלה. עוד פעם וינטרבוטום נתקע עם כמעט.