חתונת הזהב: על "רוחל'ה מתחתנת"
בהצגה "רוחל'ה מתחתנת" יש צוות שחקנים מצוין, ובראשם ששון גבאי. בזכותם מלודרמה פשטנית הופכת לחוויה אנושית משכנעת ומרגשת באנושיותה
"רוחל'ה מתחתנת", תיאטרון בית לסין
לזו מתלווה שאלה נוספת, חשובה וגם גורלית יותר, האם עלינו לבחור באמת של החיים או באמת של המתים? המחזה מעלה את העיקרון לפיו החיים, כלומר אושרו של הדור השני, חשוב מן הזיכרונות של אלה שהיו שם. וזה הרבה יותר מ"הפי אנד".
אהבת אחיות: ראיון עם מיה דגן וקרן צור
במחזה ניכרים עקבותיה של הגרסה הסיפורית שקדמה לו. המחברת סביון ליברכט מפזרת, ללא יעילות דרמטית, סודות אפלים נוספים, שממילא אינם מגיעים לפתרונם, כמו הרומן שניהל החבר באמריקה עם אשתו המנוחה של הגיבור.
גם השיחות הטלפוניות שמנהלים שני החברים, בין אמריקה וישראל, בקדמת הבמה, אינם בדיוק מעידים על תפיסה בימתית יעילה, מכשלה שגם הבימוי המוקפד של ציפי פינס לא היה מסוגל להתגבר עליה. אבל בסך הכל מדובר במחזה בשל, שמתמודד בכבוד וברגישות עם בעיה אמיתית, חרף צלילי על ברורים של מלודרמה.
החיים חשובים מן המתים. ''רוחל'ה מתחתנת''
מתוך ההצגה
השחקנים המעולים, בהדרכתה המעולה של הבמאית, מצליחים להפוך את מה שעשוי היה להיות בנקל מלודרמה פשטנית לחוויה אנושית משכנעת ומרגשת באנושיותה.
מיכה סלקטר נוגע ללב בכנות שהוא משדר, אם כי תפקידו, כפי שנכתב, אינו מאפשר לו להמריא. מיה דגן מקסימה בזכות מידת ההומור שבורכה בו והיא מעניקה חיים מלבבים לדמותה של הבת השנייה. אברהם סלקטר יוצר דמות חמה, משכנעת ואמינה, בעוד קרן צור, היא רוחל'ה, פשוט נוגעת ללב בנעימה הישירה שלה, הבוחרת בחיים.
אבל כוכב ההצגה הוא ששון גבאי
הנפלא, שאין בפי מילים מספיקות כדי למנות את שבחיו הרבים. גבאי מוכר לנו כשחקן מעולה, אבל דומה שהפעם הוא מתעלה על עצמו, ולו רק בשל הצורה המופלאה שבה הוא בונה את תפקידו, משלב התדהמה הראשונה ועד שלבי ההתפייסות בסיום. פנינה של משחק גדול, נוגע ומפעים.
ראויה לציון גם תרומתה החשובה של מעצבת הבמה כינרת קיש, בשל החלל המצוין שהעמידה וגם שילבה בו תמונות בשחור-לבן של השחקנים. עם זאת, לא אהבתי את השימוש המייגע מעט במסכים ובווילונות. בסך הכל מדובר בהצגה מצוינת וחשובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם