קו המשווה: המלכלכים
איך קורה ששניים מאנשי הספרות הבכירים שלנו - נתן זך ודן מירון - משתטים ככה?
- מנחם בן על אביעד קיסוס ואמנון נדב
זך הפסיק לכתוב שירה מלוטשת מאז גלה לאנגליה למשך 11 שנה בסוף שנות השישים, ולשונו העברית המשוררית איבדה את המוזיקה הפנימית שלה, ומירון הפסיק להיות רלוונטי מאז גלה לאמריקה לפני כעשרים שנה, ואיבד את הקשר הממשי לספרות הישראלית.
שניהם גם טעו טעויות חמורות ואופייניות בשבוע שעבר. זך בדברי גידוף אוויליים על עדות המזרח, שהשמיע בתכנית "המקור" בערוץ 10, ומירון, בהתנפלות אווילית וחסרת שחר על אב שכול ומשורר איכותי, גיורא פישר, בראיון שערכה איתו דליה קרפל המצוינת במוסף "הארץ". נתחיל במירון.
מביך, בין השאר, לגלות כי מבקר הספרות מתרגל את מוחו, בדרך ילדותית להפליא: "אין ספק שלמדתי מהתרבות האמריקאית - - - אני מתרגל את המוח. אני קורא טקסט של 300 עמוד ושם אותו בצד - עכשיו, תגיד לעצמך מה באמת קראת - - לא פעם אני עורך את הבדיקה כאשר אני רץ על ההליכון". כל זה נשמע כמו פארודיה על חקיינות אמריקאית והיטפשות אמריקאית. גם בדיקה עצמית משמימה של מה אתה זוכר משלוש מאות העמוד שקראת, וגם תרגול בהליכון. אוי, כמה פאתטי.
אין זו הפעם הראשונה כמובן שמירון טועה להפליא. חייו כמבקר ספרות רצופים בטעויות גדולות, אבל גם באבחנות רבות ערך, ואין שני לו בכתיבת ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה, חבל ששיקע עצמו בשנים האחרונות במעשים אבסורדיים לחלוטין כגון כתיבת מסות ענק (כ-200 עמוד כל אחת, שאיש לא קרא, כמובן) על אגי משעול ורחל חלפי דווקא. מוזרה היא ההשפעה האמריקאית על מוחו של אדם.
נשאר רק מעט מקום להגיב על התבטאויות ההבל המבדחות של זך בעניין עדות המזרח, "שבאו מהמערות לעומת התרבות המערב אירופאית שהיא הגבוהה ביותר", ובאמת, מה אפשר להגיד על זה? כדאי להזכיר רק, בין השאר, כי המשוררים הישראליים הכי מופלאים בעשורים האחרונים הם דווקא מהיבוא המזרחי הזה. משוררים אלוהיים
חבל שזיקנתו של זך מביישת במובן זה את נעוריו. כי זך דיבר פעם אחרת: עוד בשנות השישים המוקדמות היה מן הראשונים ששיבחו, למשל, את שיריו של המשורר שלמה זמיר, יליד עיראק, שזכה, גם בזכותו של זך, להכרה אמיתית. זך גם תירגם בשעתו יחד עם ראשד חוסיין, משורר ישראלי ערבי, שירי עם ערביים רבי חן (בספר "דקלים ותמרים").
נכון, זה לא בדיוק עדות המזרח, אבל זה סוג של אהבה לתרבות הערבית. לכן, לפני שמחליטים לסלק את שיריו מתכנית הלימודים (ואסור לעשות את המעשה הפסול הזה, כי משורר אחראי לשיריו ולא להתנהגותו, להוציא מקרים קיצוניים במיוחד, ולא זה המקרה), כדאי לזכור לזך גם את חסד נעוריו.
דִּבְרֵי מֹשֶׁה, קְצִין הָעִיר:/ כַּמָּה מוּזָר/ כַּמָּה נוֹרָא/ כְּאִלּוּ הִמְתִּין/ לְבוֹא הַבְּשׁוֹרָה/ אף שְׁרִיר בְּפָנָיו/ לֹא רָמַז/ שֶׁשָּׁמַע/ הִמְשִׁיךְ וְסִיֵּם/ אֶת חֲלִיבַת הַפָּרָה
בלי לדעת את העובדות החיצוניות שקשורות לשיר זה, ששמו "הבשורה ברפת", אי אפשר להתרגש ממנו. אבל כשיודעים, נחנקים. את השיר כתב גיורא פישר, מורה לתנ"ך, רפתן ואב שכול על הרגע שבו הודיעו לי מקצין העיר שבנו נהרג. גם השיר כמו נכתב מפיו של קצין העיר. מתוך הספר "אחרי זה", הוצאת עם עובד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם