נטע זר: ראיון עם נטע פורת
נטע פורת, רק בת 18, נאלצה לוותר על חיי התיכון בשביל חיי הזוהר. רגע לפני הגיוס ולפני ש"פעם הייתי" בכיכובה הופך לסרט קאלט, היא מודה שהוויתור היה כרוך גם בבכי. ריאיון עם ילדה שנכנסה כמעט במקרה לרשימת הפנטזיות הישראליות
הטייסת; שלהבת בשן מסדרת הדרמה המסתורית "תמרות עשן", חברת קיבוץ מרדנית שמתפרנסת ממופעי חשפנות באינטרנט, ולא מבזבזבת שנייה בהתנצלויות על ההחלטות התמוהות שלקחה בחייה; תמרה מהסרט "פעם הייתי", נערה מרדנית ופרובוקטיבית.
אם המילה "מרדנית" קפצה לכם לעין, זה לא במקרה: מדובר במכנה המשותף של כל הדמויות, אותן גילמה בהצלחה השחקנית הצעירה נטע פורת (18). פורת , שבימים אלה חורכת את המסכים בסרטו של אבי נשר "פעם הייתי", מודעת היטב לקו שזורם בין הדמויות שלה, אולם טוענת שבחיים היא ממש לא כזאת.
מצד אחד, היא גרה עם ההורים - אבא עורך דין ואמא פעילה בתנועה ירוקה - משלימה בגרויות ועומדת בפני גיוס לצה"ל. מצד שני, היא עזבה את תיכון תלמה ילין בסוף כיתה י"א ודווקא כן מתחזקת עבר סוער במקצת.
השבוע, ליד ביתה בתל אביב, פורת מנסה לעשות סדר: "אני יודעת שיש לי תדמית של בעייתית ופרובוקטיבית", היא צוחקת, "אבל אני לא ממש כזאת. זה בינתיים קצת מפריע לי בחיים. אני עומדת להתגייס לתפקיד רכזת כוח אדם. רציתי להתגייס לתיאטרון צה"ל ולא התקבלתי.
הם כנראה חושבים, לפחות כך הבנתי, שאהיה חיילת רעה, כנראה בגלל ההתנהגות שלי בתיכון. זה העציב אותי, מאוד רציתי להיות שם. עכשיו אני מנחמת את עצמי שהצטרפתי לקאדר מכובד של שחקנים שלא התקבלו לתיאטרון צה"ל והצליחו למרות זאת. לא חייבים להיות שם כדי להצליח אחר כך".
אולי את באמת בעייתית.
"חושבים שאני בעייתית, אבל אף אחד לא בדק את זה. אני ממש לא בעייתית. אז כן, עזבתי את התיכון. אז מה. תלמה ילין לא התאים לי, אז עשיתי קצת צרות. זה בעיקר התבטא בחוסר הגעה לשיעורים, רביצה במחששה, צחוקים על מורים, שטויות של תיכון שאין להן מקום ב'תלמה'. לא משהו מעבר.
הסיבה שלא התאים לי היא כי רציתי לעבוד. כשהייתי בכיתה י"א קיבלתי את ההצעה להשתתף ב'נשות הטייסים' וב' פעם הייתי'. בגלל שמדובר בבית ספר אינטנסיבי לא יכולתי לשלב את הלימודים עם העבודה ובחרתי לעבוד. בסוף כיתה י"א עזבתי ועברתי ללמוד ב'אנקורי'. זה בית ספר מאוד נוח למי שעובד, כי אפשר לשלב".
ובינתיים את מתפרנסת בכבוד?
"אני מרוויחה כסף, אבל לא מרגישה אותו. הוא שוכב בצד כרגע. אשתמש בו אם ארצה ללמוד, אם ארצה אוטו. מה אני אקנה עם זה היום? סיגריות? אז אולי אני מפרגנת לעצמי עוד 500 שקל לחודש, שיהיה לי ליציאות, אבל לא יותר".
אז אחרי "נשות הטייסים" שהסתיימה החודש, ו"תמרות עשן" המסקרנת שבקרוב תצטלם לעונה שנייה, ורגע לפני הגיוס, פורת מנסה להחליט עד כמה היא דומה לדמותה ב"פעם הייתי", שלפחות מבחינת כמות הצופים מתבררת כאחת ההצלחות הגדולות של אבי נשר בשנים האחרונות.
עד לסוף השבוע האחרון, המפיצים טוענים לכ-200 אלף כרטיסים שנמכרו ברחבי הארץ, מספר מרשים לכל הדעות. בסרט מגלמת פורת את תמרה, בת הדודה מאמריקה שמגיעה לטלטל את השיכון החיפאי השליו, את חיי בן הדוד שלה ואת חייו של החבר הכי טוב שלו, השכן המקסים אריק, בגילומו של תובל שפיר.
בין היתר היא מלמדת אותם לרקוד, מוותרת בהפגנתיות על חזייה ונכנסת למזרקה באמצע מופע של הצופים:
לא היה קל להשתלב בסרט של אבי נשר. "עברתי משהו כמו עשרה אודישנים בתהליך ארוך של כמעט שנה", מספרת פורת. "בהתחלה אבי לא רצה אותי ואז הראו לו קטע מ'תמרות עשן' והוא השתכנע לתת לי עוד צ'אנס. אני זוכרת את התקופה הזו כקשה. המון פגישות, ואודישן ועוד אודישן ועוד אחד. בסוף זה קרה. ככה אבי כשהוא עובד. הוא פוגש את כל העולם כדי להיות בטוח שהוא מלהק את האנשים הנכונים".
נו , ובעינייך הוא ליהק נכון?
"הדמות שלי בסרט היא אני. לגמרי. לא הייתי צריכה להיכנס לדמות. זה כל הרעיון של תהליך הפרה פרודקשן הארוך שעברנו. לגרום לכך שהדמות ואני נהיה זהות".
היא מאמריקה, את הכי תל אביבית.
"היא מגיעה מתרבות אחרת. היא בסוג של חופשה אצל הדודים בחיפה, אבל היא לא רצתה להגיע לשם. היא מגיעה ממקום חופשי שהכול הולך והכול פתוח והכול אפשרי. מנסים לרסן אותה והיא ממש לא רוצה את זה. זה לא שהיא פועלת מתוך רוע, היא לא בחורה רעה. אני מקווה שאנשים לא מסתכלים עליה ואומרים שהיא מעצבנת, כי זאת לא הייתה הכוונה. היא פשוט רוצה שיהיה מעניין. משעמם לה שם. היו לי המון שיחות על הדמות עם אבי ועם אנשים נוספים בהפקה. שמעתי המון מוזיקה מהתקופה, לקחתי שיעורי ריקוד. חוץ מזה, אבי נתן לי המון חופש".
חופש להתפשט? יש לך שם לא מעט עירום מרומז. זה לא הפריע לך?
"היה מלחיץ לצלם את הסצינה הזאת. לא היה לי ספק אם יראו משהו או לא, זה אפילו לא היה הדיון. הסצינה מוציאה את תמרה, ובעקיפין גם אותי, כמישהי שיכולה לשדר משהו מאוד מוחצן, ובמקביל גם מאוד פגיע. יש משהו בתדמית שלה, שלי, של שתינו, שכלפי חוץ הוא פרובוקטיבי, אבל ברגע שמכירים אותי, או אותנו, הוא נשבר. רואים בסרט שבסוף תמרה מתאהבת במנטאליות, במשפחתיות, מבינה את הערך של החברות".
חוץ משיעורי מחול, פורת זכתה בעיקר בסטיילינג הנפלא של "פעם הייתי", שמנסה לשחזר את הלוק של שנות ה-60. " זאת הייתה עבודה מפרכת", היא מספרת. "נפגשנו בסטודיו של המלבישה ועבדנו המון זמן. אחרי שבחרנו את הבגדים הצטלמנו, העברנו לאבי, הוא פסל הכול ובחרנו שוב. תפרו לי המון שמלות במיוחד. זה היה כיף, אבל מפרך".
לקחת הפתעות הביתה?
"לא שמרתי את הבגדים, חוץ משרשרת שגנבתי באישור אבי. יש בסרט גם בגדים שלי מהבית, כמו ג'ינס'ליוויס' וגופייה סגולה. יש לי בסרט תוספות שיער ויש בזה משהו נורא סקסי. פתאום גיליתי כמה כיף זה לשחק עם השיער".
סיכוי סביר ש"פעם הייתי" יהפוך לאחד מסרטי הקאלט שיגדירו את לוח השידורים בימי העצמאות מעתה ועד עולם. פורת, כמו שרון הכהן, שהיתה דודה לולה ב"אלכס חולה אהבה" או ענת עצמון ב"אסקימו לימון", אמורה לגלם את התגשמות כל הפנטזיות הנעריות, לפחות כפי שמדמיין אותן במאי מתבגר. פורת, מצידה, לא חוששת להפוך לקאלט. "הלוואי שזה יקרה", היא אומרת. "זה אומר שהסרט הוא הצלחה מסחררת, ומהבחינה הזו זה נהדר".
לא תתבאסי להפוך לדמות שמזוהה עם סרט אחד?
"לא נראה לי שיהיה לי קשה לצאת מהדמות של תמרה. יש לי עוד מספיק זמן לעשות תפקידים אחרים".
את נכנסת לנעליים של נערות ישר אליות-קולנועיות יפהפיות, כמו ענת עצמון או שרון הכהן. את חושבת שאת יפה?
"אה. . . כן . אני בסדר עם עצמי. עברתי תהליך של השלמה. אחרי הסרט כולם כל הזמן ניגשים ואומרים לי איזו יפה את, איזו יפה את. זה מחמם את האגו. אז אני בסדר עם עצמי".
איך הייתה ההפקה של הסרט לעומת "נשות הטייסים" ? היו הרבה תלונות משחקנים אחרים על מה שהלך על הסט של הסדרה.
"אי אפשר להשוות.'נשות הטייסים' זה משהו אחר, זו ללא ספק עבודה מאוד אינטנסיבית. יש הרבה מה ללמוד. צילמנו כל שבוע במשך משהו כמו חצי שנה. בסוף זה כבר הרגיש לי טבעי. בכלל לא התרגשתי. נגיד, עכשיו בריאיון - אתה לא מתרגש כי אתה רגיל, אבל אני נורא מתרגשת כי אני לא רגילה. בקטע הזה,'נשות הטייסים' היא בית ספר מצוין לטלוויזיה. היו עליה ביקורות קשות, אבל איך אפשר לבקר בכלל את הז'אנר הזה? עובדה שאנשים ראו אותה".
גם את?
"אני לא ראיתי, אבל לא בגלל האיכות. פשוט לא יוצא לי לראות הרבה טלוויזיה".
שמת לב שכל הדמויות שלך דומות?
"כן, בכולן יש משהו קצת מרדני ופרובוקטיבי, אבל בצורה לגמרי שונה זו מזו. תראה, רוב התפקידים שמוצעים לנערות בקולנוע ובטלוויזיה הם של 'הנערה המרדנית'. אין כמעט תפקידים אחרים. תסריטאים מבוגרים רואים בחורות בנות 17-13 וישר שמים עליהן את תווית'המרדנית'. מאוד קל לעבוד משם. חברה שלי ואני כותבות כרגע סדרה שבעינינו היא כבר הצלחה מסחררת. זה על נוער בעיניים של נוער".
אולי את בעצמך קצת מרדנית, בגלל זה את נמשכת לזה.
"למה אני מרדנית, כי עזבתי את בית ספר? אבל בשביל מה עזבתי? כדי לעבוד. לא כדי לעשן סמים ולישון כל היום. הכול היה גם בתמיכה של ההורים, שום דבר לא היה נגד. אני לא באמת כזאת. אולי יש בי משהו שהוא קצת מרדני, אבל זה הגיל, לא?".
את עושה צרות להורים?
"רק כשמגיע להם. אולי בכיתה ט' עשיתי צרות. היום פחות. קל לעשות צרות, כשאני מגיעה הביתה מיום צילום ארוך ואמא שלי מכינה לי אוכל. זה פשוט לא הוגן".
ואת לא מתגעגעת לבית ספר? למסגרת של תלמה ילין?
"יש לי חיים עד כיתה י"א ויש את החיים החדשים שלי. המגמה שלי מהתיכון עשתה מחזמר לא מזמן, ההצגה האחרונה במסגרת בית הספר. זה היה אירוע מאוד מרגש, חיבוקים, נישוקים, כל הסיפור הזה. באתי לראות ופתאום אני מוצאת את עצמי מסתכלת על כל זה מהצד, לא באמת שייכת
לכל מה שמתרחש. פשוט התחלתי לבכות. אני זוכרת שיצאתי החוצה, הדלקתי סיגריה ואמרתי לעצמי 'מה עשיתי? הפסדתי את כל זה כדי להיות בכמה ימי צילום?'.
"ישבתי לבד וממש נכנסתי לסרט עם עצמי, שאני בודדה ומסכנה. בנקודה הזו הלכתי לפגוש חברה, שגם לה יש סיפור דומה של החמצה כלשהי. זה היה מוזר, כי דיברנו על זה ופתאום עצר לידי אוטו, מישהו הוציא את הראש מהחלון וצעק'הי, זאת את מנשות הטייסים!'. פשוט התחלתי לבכות לו בפנים. הניגודים פתאום היו לי נורא ברורים, ובנקודה הספציפית הזו ראיתי את היתרון של החיים הישנים שלי מול החסרונות של החיים החדשים. אבל זה היה רגע כזה".
יש לא מעט קושי בהצטרפות לעולם המבוגרים בגיל צעיר.
"בשנה האחרונה יש לי הרבה אפ ודאון. זו הייתה שנה כזו. היו נפילות, והיו רגעים שהרגשתי על גג העולם. גם נכנסתי לסרטים מהעובדה שלא התקבלתי לתיאטרון צה"ל, כי רציתי'ליישר קו' עם בני גילי מבית הספר. או שיש ימים שאין בהם צילומים ואני שוכבת במיטה ונכנסת לסרטים של החמצה ודיכאון.
זה קורה. אבל עכשיו, כשאני מסתכלת על מה שעברתי בדיעבד, אני רואה חוויה חיובית. אני מאוד מעריכה את העבודה הזו. עברתי תהליך של התבגרות מואצת ואני מודה על כל רגע. הייתי עושה את הכול שוב מההתחלה. אז לא היו לי טקסי סיום ונשף והצגות סוף שנה.
"מצד שני, יש לי משהו אחר שהוא שלי. יש לי המון חברים מהצילומים. ב'פעם הייתי' היינו משפחה ממש. ישנו ביחד בצילומים בחיפה. נורא התחברנו. תובל שפיר, שמשחק לצדי בסרט, ואני עדיין חברים מאוד טובים. הוא אפילו רוצה לבוא איתי לבקו"ם. יש לנו משהו שהוא מאוד שלנו. אבי נשר אמר שזה הסרט שהוא הכי נהנה לעשות וזה מורגש. זו הייתה חוויה מדהימה. נשארתי לפעמים בחיפה סתם, אפילו כשלא הצטלמתי, רק כדי להיות איתם".
פורת עוד לא החליטה מה תהיה כשתהיה גדולה, ועדיין נהנית לשחק בנדמה לי. רגע לפני הצבא, כל האפשרויות עוד פתוחות בפניה. "אני לא יודעת אם אהיה שחקנית. הלוואי. זה מקצוע מאוד לא ודאי, אבל אני מקווה שאצליח להשתלב", היא אומרת.
"כרגע, אני מאוד אוהבת את זה, ובכל מקרה, אני יודעת שאעבוד במשהו שמשיק לתחום האמנות. לא משהו ריאלי. כרגע, אין דבר שאני יותר אוהבת לעשות מלשחק. אני בן אדם שמאוד קשה לו לקום בבוקר, ובשביל צילומים אני מזנקת מהמיטה. זה סימן. אבל יש לי שנתיים של צבא לפני, זמן לחשוב מה אני רוצה".
אם מסתכלים על שחקנים ודוגמניות במצבך זה לא מובן מאליו, להתגייס.
"לא היה לי ספק שאני צריכה להתגייס. יש לי ברירה? זה הקטע בגיוס חובה. חייבים להתגייס".
מזהים אותך ברחוב.
"כן, בעיקר מ'נשות הטייסים'. למרות שאנשים אומרים שלא ראו את הסדרה, אני יכולה לומר לך לפי התגובות ברחוב שלא מעט אנשים צפו בה. אתה יודע מה, מלא רואים אותה. אנשים נעמדים מולי ומתחילים פשוט לצרוח, לא מבינים שאני בן אדם. אני מנסה לשמור על עצמי, לא למנוע מעצמי דברים רק בגלל שאני מוכרת. מאוד חשוב לי לא להיות אחרת, לא להבדיל את עצמי. נגיד בטירונות, אני לא רוצה לקבל יחס שונה. זה משהו שאצטרך לעבוד עליו".
ומה עם חבר?
"אני לא עונה על זה. משתדלת לא לשחרר. אני רוצה לשמור את זה לעצמי. אני לא ברכילות, אין עליי פפראצי, זה לא מעניין אותי. אני לא שם. אמרו לי ששחקנים מזמינים פפראצי לצלם אותם. אם ככה זה עובד, זה כנראה גם לא יקרה בחיים".
סטיילינג: שירן מניה, איפור: שרון לוי עופרי לסולו, שיער: רועי חמו לסולו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם