צ'רלי ושלושת רבעי: על הסרט "פעם הייתי"
אבי נשר העמיס על סרטו החדש כל כך הרבה טעמים סותרים מבטאים עדתיים וסירופ קולנועי סמיך עד שיצאה לו מחווה לסרטי הבורקס
מדויק יותר היה לכנות את האזור הזה "העיר האסורה", שבה גמדים, זונות, מבריחים, מלחים מארצות נכר, בלשים וסרסורים מרגישים כאילו בבית. כמו בסרט ההוא של רומן פולנסקי. כמו בפילם נואר.
בסרטו החדש "פעם הייתי" בורא אבי נשר מחדש את דאון טאון חיפה כעולם פיקטיבי הצבוע בגוונים בדויים, הגדוש בחריגים עזובים לנפשותיהם, כזה המסתיר בכוח זנבות טמאים למגע, האסורים לאזכור.
כמו בהוליווד הקלאסית כלואה עלילת הסרט בתוך מעטפת זמן המרחיקה את עדותו ונסמכת בעיקר על קריינות רקע שבמסגרתה נזכר הגיבור המבוגר בשנות נעוריו ובאותם רגעי חניכה שהפכו אותו מגולם לפרפר.
חיפה בוערת. הסרט נפתח כשטילי החיזבאללה מבעירים את רחובות הכרך במהלכה של מלחמת לבנון השנייה. שם, על רקע האיום על חייהם, נעים איל שכטר, סופר תל אביבי מודאג ודב נבון, אביו הישיש, אל האזור היותר מסוכן - אל העבר. הבן ואביו נשאבים מחדש אל תוך אירועים שהתחוללו 38 שנים קודם לכן. אז היה הסופר בן 16 בלבד; בדיוק בגיל שבו הילד שולח רגל מהססת אל תוך עולמות המבוגרים ובתוך כך דורך על זנבות סתר עלומים ומועך מורסות שכמעט הגלידו.
אנחנו כעת בחיפה של קיץ 1968, שנה אחת לאחר הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים והכיבוש שכרוך בו. אדיר מילר, שדכן מצולק פנים המדבר עברית במבטא רומני כבד, משוטט בשכונות ההר בסביבה בורגנית מוגנת לכאורה, מחפש בדידות אנושית הממתינה לבן או לבת זוג.
לגמרי במקרה הוא פוגש בנער תובל שפיר שמוכר לו לוקש על אודות אחותו החריגה שהיא כבר זקנה בת 20 שאינה מוצאת שידוך הולם משום שכמו לברווזים צמחו גם לה קרומי שחייה בין האצבעות. השדכן קונה את הבלוף, מתגלגל לדירת הוריו של הנער ומוצא מולו את אבי הנער, דב נבון שאינו אלא חברו הטוב ביותר מימי בית הספר, שם ברומניה הרחוקה, בעידן הקדום שלפני החור השחור המכונה בישראל "השואה".
במקביל קורים דברים גם אצל השכנים העיראקים מלמטה. נטע פורת החצופה, בתו של אלי יצפאן שעקר מהארץ לאמריקה, מגיעה לחופשת מולדת להתארח למשך הקיץ אצל הדודים שלה ובתוך כך גורפת את הנער הרומני אל מערבולות האהבה הראשונה.
החיים רק הולכים ומסתבכים כאשר הנער נעתר לבקשת השדכן והופך למעין בלש סמוי מין ג'ק ניקולסון הפועל בשירותו ונובר בחייהם הפרטיים של כל מיני מחפשי שידוך שטורחים לטשטש את עקבותיהם.
מובן שכל יובלי העלילה זורמים מטה מטה אל העיר התחתית, שם ממוקם מטהו הראשי של השדכן שאיננו אלא בית קברות מטאפורי לכל סוגי הסודות והחלומות. הכול קורה בתוך כוך המכיל לא רק את משרד השדכנות אלא גם מחסן חשאי של סחורות מוברחות, חדר הקרנה של בית קולנוע וכן כבשן לוהט של תנור לאפיית לחם ופיתות.
אבי נשר אופה כאן מחדש את הישראליאנה כעוגה רב שכבתית שבמהלך הכנתה התבלבל הקונדיטור וזרה לתוכה מלח ופלפל במקום סוכר וקינמון.
הם כאן אבל התודעה שלהם שם. הם, כלומר ניצולי השואה השונים - עם משפחות ובלעדיהן - שגידלו קרום עבה סביב תודעתם וקברו תחתיו את עברם. כמה מהם, בנים למשפחה של נמוכי קומה, מריצים את בית הקולנוע כרמל גנים שהתמחה בסרטים הודיים ארכניים הטובעים ברומנטיקה משתפכת. אחרים מתבוננים בספקנות של יודעי דבר
אם בעבר הרחוק (שמתמשך עד היום באמצעות טיולי השורשים לפולין) שימש לקח השואה כמוסר השכל לביצורה של אותה כוחניות ישראלית-ציונית שמצאה את ביטויה הבהיר ביותר בניצחון במלחמת 1967, הנה מגיע כעת סרטו של נשר כדי להצביע על אותה שואה כסוג של חוויית אימים המספקת ריגושים לגיל ההתבגרות, כאילו אינה אלא חלק מז'אנר סרטי האימה מסוגם של "הצעקה", "דמדומים" או "סיוט ברחוב אלם".
אלא שלאבי נשר בוער. במקום להתעכב, למשל, על נושא עקרוני זה הוא מעדיף כאילו לסמן אותו במארקר ולרוץ הלאה אל הנושא הבא, אל המבט המקורי הבא על נושא נוסף. ועוד פעם ועוד פעם. זוהי מדיניות היצף שבהקשר אליה משמשת עלילת "פעם הייתי" כמצע לדיון כוללני של ההיאחזות הציונית בארץ וכינונה של תודעה פיקטיבית, נניח ישראלית.
המתקפה החזיתית על מכלול הקונספט הקרוי "ישראל" - שבו הבדוי משתרג בתוך האמיתי ובו הזיכרונות על מה שהיה או לא היה ממשיים הרבה יותר מהמציאות הגלויה - מעמידה את "פעם הייתי" על רף גבוה מדי מכדי שסרט באורך של שעתיים יכול לעמוד בו.
שאפתנותו של "פעם הייתי" באה לידי ביטוי מודגש בחזית הפילמאית הרחבה שמולה חושף נשר את אירועי הסרט. זוהי חזית הגדושה בדימיון ומורכבת מאזכורים הצדעות ואינטרפרטציות לסרטי עבר ולז'אנרים קולנועיים שונים. אם העלילה הממשית מוצאת את עצמה בתוך אולם ההקרנה של כרמל גנים (בית קולנוע שאכן היה ממוקם בחיפה תחתית ) מול ציטוט מסרט הודי ישן, הרי שגיבוריה הפיקטיביים נעים בתוך קונטקסט פילמאי, בין כרזות ענקיות לסרטי עונת 1968 כמו "הבוגר", "דודתי אהובתי", "יצאנית הצמרת" או "עונת האהבה" - שאינן אלא תמצות הקונפליקטים הפנימיים שמטלטלים את הגיבורים.
אם נוסיף לכך סצנה מרכזית המשחזרת את הקטע הנודע מתוך "לה דולצ'ה ויטה" של פליני, המתחולל בפונטנה די טרווי, מתקבל על הבד תמהיל עשיר בטעמים סותרים. שלא לדבר על העובדה ש"פעם הייתי" מתחילתו ועד סופו טובל בסירופ כבד שכולו הצעדה לסרטי הבורקס שהחלו לשלוט בשמי הקולנוע מתוצרת הארץ בדיוק בזמן הכרונולוגי שבו מתרחשת העלילה המרכזית.
הבורקס ההוא התאפיין בעיקר בהתבוננות במפגש הפערים שבין העדות השונות שקובצו יחד בפיסת הארץ הזאת תוך הפקת רווחים קומיים קלים מחיקוי עגות דיבור. העובדה שנשר נדרש פה לאקצנטים עיראקיים ורומניים אינה מגונה חלילה. מה שחבל הוא ההדגש המוגזם עליהם שלעתים מאיים להטביע את הסיפור המורכב.
המורכבות הזאת מעניקה זכות אמירה שווה ללהיטי העבר של גאולה גיל, לרומנים הזעירים של אגתה כריסטי ודשיאל האמט כמו גם לטקסט הילדותי הסתום, בעל הניחוח הגזעני, שתרם לשמו של הסרט ("פעם הייתי/ פעם הייתי בתימן/ שם ראיתי/ שם ראיתי כושי קטן/ והוא יהיה לרותי חתן").
הכול נכרך יחד בתוך אריזה של צבעוניות בדויה אך מושלמת בסוגה שעליה חתום הצלם מישל אברמוביץ'. יש שיאמרו כי אלה הם בדיוק החומרים ששימשו פעם את בועז דוידזון ב"אסקימו לימון". אלא שנשר מכוון הרבה יותר גבוה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם