הדור האבוד: ביקורת על "מוקי בוערה"

"מוקי בוערה" של לינה וסלאבה צ'אפלין הוא עבודה חובבנית, שמתוכה בוקע הד מוכר מהסרטים הכושלים שהופקו פה לפני 30 ו-40 שנה

מאיר שניצר | 22/7/2010 8:41 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר

''מוקי בוערה'', ישראל, 2008

סקס, שואה ואדיפוס. הסצנה הפותחת תופסת ישראלי מגודל שיער כשהוא ישן עם אשתו אי שם בנורווגיה. טלפון מהמולדת הישנה מעיר אותו כדי לבשר לו כי אמו התאבדה זה עתה. וכך נקבע הנרטיב המוליך את עלילת "מוקי בוערה"-מין טנגו שמדלג בין ההווה בנורווגיה לבין העבר הרחוק בישראל, שממנו נמלט אותו יתום טרי.

אותו מוקי הוא מייצגם המובהק של בני הדור השני לשואה, הצאצאים להורים שהגיעו מהתופת באירופה והתערו כאן אך ורק בקרב בני סוגם. כלומר, בועה סגורה של ניצולי שואה המהלכים על חודו של תער, ולעולם לא תדע מאיפה תיפול עליהם הג'ננה.

תיאורם הקולקטיבי של ניצולי השואה כעדה של פגועי נפש שימש את הדרמטורגיה הישראלית בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. זאת כהנגדה מובהקת לתיאור דור הצברים "הבריא" בגופו ובנפשו. עם השנים דומה היה שהדיוקן המונוליטי הזה הסתלק כבר מהעולם, ואותה הוויה מאיימת המסתתרת מאחורי הגדרתו של אדם כבעל עבר בגטאות וכבוגר מחנות ריכוז והשמדה התחלפה בגישה אמפתית ומורכבת יותר.

התסריטאי משה זונדר, האחראי ל"מוקי בוערה", מתעקש להסיג לאחור את הנושא הטעון. כאילו בני הדור הנוכחי, הדור המבצע יום-יום את מדיניות הכיבוש, זקוק עדיין לדיאטה על בסיס של ספרי ק' צטניק והסטאלגים של שנות ה-60.
צילום: יח''צ
מוקי בוערה צילום: יח''צ

ובחזרה לנורווגיה, שם שוהה גיבור הסיפור המתלבט להמריא לנתב"ג ולהשתתף בהלווייתה של אמא. או שמא עליו לדלג על האירוע הטראומתי. ובל ייראה הדבר כפשוט. מוקי - שכונה בילדותו "בוערה", בעקבות שירו היידי של מרדכי גיברטיג "העיירה בוערת" - פיתח בנעוריו מערכת יחסים מורכבת עם אמו. אביו השתקן מת כשמוקי היה עדיין ילד, ונותרה לו רק אמא לשעשועי ניחומים שעל סף גילוי העריות.

אותה אם, שכל פסיכולוג חובב היה מזדרז להגדירה כמעורערת קשות בנפשה, מוצאת לה כתף להישען עליה בדמותו של דוד יאנק גס הרוח. דוד זה, שבעברו המודחק היה בזונדרקומנדו ומי יודע אם הוא לא שיתף פעולה עם הנאצים, פולש למרחב הפרטי של אמא ומוקי - כלומר למיטה הזוגית שפונתה מהאב המת - ועושה בגופה של אמא כבתוך שלו. הנער מוקי (יואב כורש) חולם על היום שבו יוכל להשיב לאיש המחוספס והאלים הזה כגמולו.

אמא ומוקי ודוד יאנק הם גרעין האטום שסביבו נעים האלקטרונים של החברה הישראלית. מסביב לטריו הגיהינומי הזה פורצת לה מלחמת 67' ואחריה מלחמת 73', ולאחר מכן גם זכייתה של מכבי תל אביב בשנת 77' בגביע אירופה בכדורסל. החיים

זורמים הן במיטתה של אמא והן בהוויה הקולקטיבית המכונה מדינת היהודים. מוקי, שאמור לדלג בין שני הקטבים, אינו מתמסר למשחק החברתי הזה. הוא לא מתגייס לצבא ומאוחר יותר אף נוטש את ספינת הניצולים, הוא עוזב את אמא, עוזב את ישראל ובורח עד לקיבינימט הסמוך לקוטב הצפוני.

האופן המגושם והבוטה שבו מועבר לבד אותו מסר בסיסי - שתובע בתוקף את האחדת ניסיון החיים האיום של דור ההורים עם דור הילדים - הופך את "מוקי בוערה" לעבודה חובבנית שמתוכה בוקע הד מוכר מהסרטים הכושלים שהופקו פה לפני 30 ו-40 שנה . שמרנותם הפילמאית של בני הזוג לינה וסלאבה צ'פלין, שביימו במשותף את "מוקי בוערה", ומגע היד הקהה שלהם מדרדרים סצנות בעלות פוטנציאל רגשי גבוה אל עבר הפוזה הפארודית.

מקשים עוד יותר על הצפייה השחקנים אפרת בן צור, שעושה את דמות אמא וממשיכה לגלם נשים מעורערות (בקרוב היא תחזור על פוזה זו בסרט "וביום השלישי"), וכן יהודה אלמגור בתפקיד הדוד יאנק. בקרוב גם הוא ייחשף בתפקיד זהה לגמרי - שפת גוף, נהמות, התבהמות - בסרט "הדקדוק הפנימי" שגרף לפני שבוע את הפרס הראשי בפסטיבל ירושלים.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_tarbut/cinema/ -->