נקודה שחורה: ביקורת על "נקודת איסוף"
כיאה לסרט שואה אירופי, "נקודת איסוף" מדגיש את הנוצרים "הטובים" ומגלגל את האשמה ממשתפי הפעולה הצרפתים להיטלר. בקיצור: מועמד כמעט ודאי לאוסקר
מצויים בישראל די והותר בעלי ניסיון אטומי מבע וקהי רגש שלא הבינו מה הם מעוללים (מהבחינה הוויזואלית כמובן) כשהם גירשו לפני 18 שנים 415 פעילי חמאס אל שדה קוצים פתוח ונטול תשתיות בלבנון, או הורו באחרונה על פעולה של אנשי קומנדו כנגד אזרחים טורקיים. והכל מול מצלמות מתעדות.
וכעת לסרט ההיסטורי עצמו: ב-16 ביולי 1942 החל מבצע איסוף יהודי פריז לקראת שיגורם ברכבות אל אושוויץ אל מותם הוודאי. למבצע הזה קדם ויכוח ביורוקרטי עקרוני בין ראשי המשטרה של ממשל וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים, לבין אנשי הגסטפו. כל צד דרש להיות האחראי לביצוע הגירוש, ובסופו של דבר הושגה הבנה בין הניצים שהמשטרה הצרפתית היא שתאסוף קודם כול את השוהים הבלתי חוקיים מבין היהודים שהצטופפו בפריז - פליטים מפולין, רומניה, הארצות הבלטיות וכיו"ב - ואלה יובלו לרכבות, שעליהן יפקחו כבר נציגי המשרד של אדולף אייכמן.
מי שהוביל את המו"מ מצדו הצרפתי היה רנה בוסקה, באותם הזמנים ראש משטרת וישי ולימים אחד הבנקאים החזקים בצרפת, ומי שהריץ לנשיאות את ידידו הקרוב פרנסואה מיטראן. אבל זו כבר באמת אופרה אחרת ש"נקודת איסוף" אינו שש לתת דעתו עליה.
כך או אחרת, נקודת המוצא של "נקודת איסוף" היא במבצע הגירוש שהלך והתפתח, הלך והסתבך. בעיקר משום שמלכתחילה המשטרה של בוסקה לא הייתה יעילה כמו הגרמנים ולא התכוננה כהלכה לריכוזם יחד של אלפי אנשים, אפילו שהם בסך הכל היו יהודים עונדי טלאי צהוב. הטרגדיות הקטנות ההשפלות הגדולות, הבושה הרבה וכן היעדרה המופגן - כל אלה יחד התנקזו ליציעי אצטדיון החורף הפריזאי שבו רוכזו יותר מ-8,000 יהודים מיועדים לגירוש בלי שחולקו להם מזון ומים וללא תנאים סניטריים בכלל.
המערכה הראשונה של "נקודת איסוף" מתרכזת בטרגדיה האנושית הזאת. המערכה הבאה, החמורה עוד יותר, מתחוללת במחנה מעבר שבו מופרדים היהודים המגורשים לשלוש קבוצות - גברים, נשים וילדים. הגברים והנשים מוצאים עצמם די מהר בתוך קרונות רכבת חתומים העושים דרכם מזרחה לפולין. הילדים המיותמים מהוריהם נותרים במחנה, והם עיקרה של הדרמה הקשה שמגולל הסרט. ויש גם מערכה שלישית לסרט והיא לאקונית ומצמררת; כולה סטטיסטיקה יובשנית. איש מ-13,150המגורשים הראשונים מפריז למחנות לא שרד.
רוזלין בוש שכתבה וביימה את "נקודת איסוף", עושה פה את סרטה העלילתי השני תוך שהיא מפנימה כמה עקרונות שנוסו כבר בסרטים קודמים על אודות שואת יהודי אירופה. ראשית, כמו ב"רשימת שינדלר" ודומיו, גם היא מציבה במרכז הסיפור נוצרייה טובה וגם יפה. זוהי אחות רחמנייה (מלאני לורן, שושנה הנוקמת מ"ממזרים חסרי כבוד") שמטפלת במסירות יוצאת דופן בילדים המגורשים ואף מוכנה להקריב את חייה ולהצטרף אל מסעם האחרון ברכבת.
העובדה שנוצרי טוב מוכן
בכלל, היטלר משתבץ ללא הרף וללא שום סיבה בעלילת הסרט הזה. כאילו הוא מותג שואה שאי אפשר בלעדיו. הסרט אף מרשה לעצמו לפברק שיחות בין היטלר להיינריך הימלר, ראש האס אס, שבהן מוריד הפיהרר פקודות מפורשות להשמדת היהודים. גדודי ההיסטוריונים המתמחים בחקר השואה והנאציזם היו שמחים לאתר תעתיקים של שיחות אלה שמעולם לא נמצאו. ליוצרת הסרט מותר להניח היה דחוף לחזק את הטיעון האנטי היטלריאני, כלומר את גלגול האשמה מגבם של הצרפתים המבצעים אל ראשם של הגרמנים הכובשים, ולכן היא בדתה את הטקסטים הללו.
ריכוך האשמה כלפי בני העם הצרפתי מתבטאת גם בהבלטות חוזרות ונשנות לגילויי ההתקוממות הקלה כנגד הגרמנים - בין אם מדובר ביחידת כבאים פריזאית המחליטה על דעת עצמה לספק מים ליהודים הגוועים, ובין אם אלה הן אחיות רחמניות המסייעות לקורבנות האומללים.
הסרט מתעכב לשנייה קלה, לא יותר מזה, על אפיזודה היסטורית עקרונית שיכולה הייתה לשנות את גורל היהודים המגורשים. מדובר בוועידת הקרדינלים והארכיבישופים הצרפתים שהתכנסה בפריז בדיוק בימי האיסוף והגירוש. מספר קרדינלים החליטו אז למחות כנגד הזוועה אך עשו זאת במסתור, ובכך נמנע עימות ברור בין הכנסייה למרשל פטן ששלט בממשלת וישי, משתפת הפעולה, שיכול היה מי יודע, להציל חיים של יהודים רבים. הסרט לא עושה מאומה עם המידע הזה.
הדילוג הרפרפני הזה בין רמזים קלים למה שהתחולל בפועל בקיץ 42' לבין מלודרמת גורל, הוא שהופך את "נקודת איסוף" לעבודה לא ממש רצינית. בכלל, צרפת על פי סרט זה מתנהגת כלפי היהודים שבה הרבה יותר טוב מאשר בממצאים המופיעים בספרי ההיסטוריה. עוד דרך להשיג את המועמדות הצרפתית לאוסקר שברגע זה נראית בטוחה ממש.
"נקודת איסוף", המוקרן כעת בבתי הקולנוע בארץ, פתח לפני שבועיים את פסטיבל הקולנוע בירושלים. באותו פסטיבל ממש, בדרך מקרה, הוקרן סרט תעודה ישראלי חדש - "כמו מלכת אנגליה" המגולל אף הוא את האירועים באותו תאריך איום ונורא: 16 ביולי 1942. גיבור "כמו מלכת אנגליה" של מיכה שגריר הוא דוד ברגמן, במאי תיאטרון ותיק בישראל שהיה ילד בן 11 כשפשטו שוטרי פריז על דירת אמו, עצרו אותה וכעבור שבועיים שילחו אותה לאושוויץ.
הוא עצמו הצליח לברוח מהנוגשים וחי ברחובות פריז הכבושה ובתעלות הביוב שלה עד שנמסר והוא אז בזהות בדויה למנזר קתולי. זיכרונותיו האישיים של ברגמן דומים לאותם קטעים ב"נקודת איסוף" הדנים בצד היהודי של הסיפור הכאוב.
למען האמת אין שום רע ב"נקודת איסוף", שיכול להוות מעין סרט דידקטי על אודות ילדי השואה. סוג של אנה פרנק פריזאי. הבמאית בוש יודעת לעצב סצנות המקצרות את הדרך אל לב הצופים ומהבחינה הפופולרית הזאת "נקודת איסוף" הוא עבודה פילמאית סבירה למדי. לא רצינית מהבחינה ההיסטורית, אינה מחדשת דבר בזווית הראייה שלה, אך יעילה בהגרת דמעות. בהוליווד מתים על סוג הסרטים הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם