מסתרי שייבון: על "מסתרי פיטבסורג"

קשה להאמין ש"מסתרי פיטסבורג" - סוג של תרגיל מייגע בסדנת כתיבה - נכתב על ידי אותו אדם שכתב מאוחר יותר את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי"

נועה אסטרייכר | 10/7/2010 9:31

מייקל שייבון אוהב להשוויץ. קשה לו להחזיק יותר מעשרה משפטים רצופים בלי לדחוף פנימה פרט טריוויה מההיסטוריה של ארצות הברית, תולדות הקומיקס או הפסיכואנליזה. התחושה המתקבלת היא של אדם זחוח החובט בכתפך בחיוך ושואל - "נו? נכון שלא ציפית לזה מאמריקאי בן-זמננו?" העובדה שכמעט בכל ספר של שייבון קיים מילון מושגים מדברת בעד עצמה: הוא מאוד נהנה להראות שהוא יודע ואתם לא.

"מסתרי פיטסבורג" הוא ספרו הראשון של שייבון. הקורא הישראלי מכיר אותו מספריו המאוחרים יותר: "פתרון סופי", "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", "איגוד השוטרים היידים" (כולם ראו אור בהוצאת עם עובד) ו"ילדי פלא" (בבל). ספרו הראשון אם כן, לא היה הבחירה המיידית של המוציאים לאור, אלא נספח להצלחה. קריאה בספר מבהירה את הסיבה: זהו ספר בוסרי ונטול עומק אמיתי.

גיבורו הראשי הוא ארט, סטודנט צעיר שעובד בחנות ספרים איומה (עובדי רשתות הספרים בארץ ייהנו רבות מתיאור השממה התרבותית בחנות שלקוחותיה ומנהליה מעדיפים זבלונים במבצע). ארט נמצא בקשר חלקי עם אביו הגנגסטר ומעדיף שאיש בפיטסבורג לא יידע את משלח ידו של האב. יום אחד פוגש ארט בצעיר מקסים והומוסקסואל בשם ארתור, שמצא את ייעודו בשמירה על דירותיהם של עשירי העיר כשהם בחו"ל.

ארתור מכיר לארט את ג'יין, יפהפייה שקיומה העצמאי נטול כל הצדקה מלבד עובדת היותה חברתו מזה שנים רבות של אחד, קליבלנד. אותו קליבלנד נחשף רק בשלב מאוחר יותר של הסיפור, אך עד אז מתוודע הקורא למסתורין האופף את דמותו. ג'יין וקליבלנד הם מעין רומיאו ויוליה, שכן קליבלנד הוא פגע
רע וג'יין היא היהלום שבכתר משפחתה העשירה.

מייקל שייבון AP

ארט, שתולדות משפחתו תמיד הוסתרו ממנו, מתרשם מהחופש שאופף את החבורה ונמשך קלות לארתור הדקדנטי. כעבור כמה ימים הוא פוגש את פלוקס שעובדת בספריית האוניברסיטה. פלוקס היא ברייה משונה הנוטה לתלבושות תקופתיות. האם שייבון יתרום לנו מידע נוסף על אודותיה? לא ממש. כך או כך ארט נכנס לקשר עם פלוקס אך ממשיך להרהר בארתור. בנקודה מסוימת פולש קליבלנד לחייו ומבקש שיסדר לו עבודה אצל אביו. ארט המבוהל מסרב וקליבלנד נכנס לעסקים דרך שותף אחר. אביו של ארט זועם על המהלך. למה? גם זה לא ברור.

יום אחד, בעודו נתון עדיין בקשר עם פלוקס, נסחף ארט לסקס פרוע עם ארתור. מעונג ומזועזע כאחד ארט נפרד מפלוקס ללא הסבר. פלוקס כותבת לו מכתב נרגש וארט מנסה לשוב לזרועותיה כשיום אחד קליבלנד מבקש ממנו להתלוות אליו לביצוע משימה מסוכנת. כאן פחות או יותר יש לעצור כדי למנוע ספוילרים.

הקריאה ב"מסתרי פיטסבורג" מפרכת. אף אחת מהדמויות לא מצליחה להצטייר מול עיני הקורא. קליבלנד? אחד עם אופנוע וכרס. ג'יין? רזה. פלוקס? דוגמנית משנות ה-50.

ארתור? מעוצב. אבא של ארט? ארט עצמו? לך תדע. דווקא מפני שספר אינו מדיום ויזואלי, דרוש יותר מאפיון חיצוני אחד כדי לייחד דמות ולבנות אותה כך שתיוותר בזיכרון יותר מעשר שניות. למה ג'יין וקליבלנד ביחד? מהו הסוד שמסתיר אביו של ארט? ומהו לעזאזל אותו "בית חרושת לעננים" שמוזכר במהלך הסיפור? לשייבון הפתרונים.

כל כך הרבה טוויסטים הושלכו לקדירת הספר, אך בשלב מסוים נמאס לשייבון לחכות ליד הכיריים והוא הגביר את האש למקסימום. לקראת הסוף נסגרים כל הקצוות בחופזה, קלישאות-סיום מתעופפות, דמויות מושלכות הצידה והופ - גמרנו.

לא הייתי מופתעת ביותר כשקראתי ש"מסתרי פיטסבורג" מבוסס על סיפור שכתב שייבון בסדנת כתיבה. אין בו עשירית מהתבונה ומהסבלנות שהפכו את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" לספר נפלא כל כך. "ההרפתקאות" הוא ספר בשל, כל פרט בו רוקם תמונה ומעלה ניחוח, הדמויות בו בנויות על מסד איתן והקריאה בו היא עונג המשלב עלילה מרתקת עם תחקיר מעולה. "מסתרי פיטסבורג" לא עונה על אף אחת מההגדרות הללו.

"מסתרי פיטסבורג", מייקל שייבון, מאנגלית: ארנה קזין, עם עובד, 290 עמ'.