כאבי הזדהות: האם "הכאב גדול מנשוא" היא סדרה מסוכנת?
הניסיון של "כשהכאב גדול מנשוא" לדבר לראשונה על התאבדויות היה לא אחראי. הסדרה גרמה להזדהות עם אנשים ששמו קץ לחייהם
במהלך הסדרה מגלים הצופים כי למרות שהתופעה גובה את חייהם של מאות בני אדם בשנה, אין שום גוף ציבורי שלוקח אחריות על אותן נפשות בודדות שמסתובבות בינינו. אחת ממשתתפות הסדרה אף מלינה על "מדרג המוות" הקיים במדינת ישראל שבמסגרתו נותרים המתאבדים בתחתית הרשימה.
"כשהכאב גדול מנשוא" היא סדרה חשובה, אך גם מסוכנת, משום שהיא גורמת לצופה להזדהות עם המתאבד. היא גורמת לו להבין את המצוקות, את הכאב העמוק ואת חוסר היכולת להמשיך לחיות. למרות הכוונות הטובות של יוצריה, מוצא עצמו הצופה מגלה אמפתיה כלפי אנשים שהחליטו להפסיק לחיות.
תחושות ההזדהות מגיעות לשיאן כאשר בן-דור פוגשת את הוריה של דורון אסף, בת קיבוץ מעגן מיכאל, שבחודש ינואר 2007, זמן קצר לאחר גיוסה לצה"ל, קפצה אל מותה מהקומה השביעית במגדלי עזריאלי בתל אביב. אירוע ההתאבדות של אסף, נערה נבונה ויפה שהייתה מקבלת בקלות את התואר "מלח הארץ", נראה כאילו נלקח מדרמה קולנועית.
זמן קצר לפני ששמה קץ לחייה שלחה אסף כ-50 הודעות אס-אם-אס לבני משפחתה ולחבריה ובהן כתבה "אני אוהבת אותך". את מכתב הפרידה שלה שכלל הוראות מדויקות באשר לאופי ההלוויה היא השאירה בפינת העישון בבניין. המכתב כלל גם צוואה ובה חלוקת רכוש ובקשות אחרונות.
נער שצופה בתמונות ובסרטונים המתעדים את חייה הקצרים של אסף עלול להתאהב מיד: ברגישות, בנפש הספרותית, באהבה לאנשים סביבה, אך גם לדיאלוג העיקש שהיה לה עם המוות. נער שנמצא על סף תהום וצופה בתמונות יכול לשאול את עצמו: "אם היא החליטה למות, מדוע אני לא?".
בעבר סיפר לי חבר המשמש מדריך נוער באחד מיישובי הצפון כי בזמן שאחד מערוצי הטלוויזיה הקרין סרט על מקרה רצח שאירע באזור, הוא החליט לכנס את הנערים לצפייה משותפת בליווי פסיכולוגים ואנשי מקצוע. הסיבה להחלטה שלו ברורה: כל זעזוע קטן יכול לפגוע בנפשו של נער בגיל ההתבגרות. אנשי המקצוע המופיעים בסדרה של בן-דור אמנם חווים את דעתם על המקרים, אולם הם אינם נותנים מענה אמיתי למצוקה של אדם השרוי בדילמות מייסרות הנוגעות לעצם החיים.
היעדר הדיון הציבורי בנושא ההתאבדויות הוא לא מקרי. חוסר העיסוק אינו נובע מחוסר עניין, אלא מאחריות
"כשהכאב גדול מנשוא" ניסתה לקרוא תיגר על תפיסת העולם הזאת. הסדרה חשפה את השבריריות של הנושא ואת החבל הדק שעליו מהלכים מי שמעזים לדון בו. לראשונה ניסתה התקשורת לחשוף אותנו בצורה מקיפה לתופעה האיומה שבה אנשים מגיעים אל קצה גבול היכולת שלהם. היא ניסתה להציג לנו סיפורים של אנשים שקרסו לתהום ממנו נראה היה שאין מוצא.
כאשר בני נוער וצעירים בעלי מחשבות אובדניות צופים בסדרה של בן-דור הם מרגישים שהם לא לבד. הם מבינים שלתחושות שלהם יש שותפים ראויים. "כשהכאב גדול מנשוא" פתחה מחדש את השאלה אם נכון לשוחח בפומבי על התאבדויות. לאחר שלושה פרקים לא קלים לצפייה ראוי להשיב עליה בשלילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם