ראשי » רייטינג » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

טרור ושופינג

אוננות, מזוכיזם וחתונות - עורך מגזין הקולנוע "מערבון" יהושע סימון במחשבות על חוסר הנחת שבקומדיות הרומנטיות העכשוויות

"בכל מקום בו המִסחור שולט, בין אם זה בתרבות הבורגנית של פריז ובין אם זה בתרבות הנגד שבסיום ויקאנד, הפאלוס תמיד מפנה מקום לפי הטבעת. זהו אינו השחרור המיני המהולל אלא סופה הקטסטרופי של כל אחדותיות. זהו הקפיטליזם האנאלי".
(קאיה סילברמן בשיחה עם הארון פארוקי, Speaking about Godard, 1998)

הקומדיה הרומנטית כז'אנר זכתה לכמה וכמה גלגולים, ביניהם קומדיית הסקרובול מהעשור הראשון של הסרט המדבר [סרטו של האוורד הוקס, "צער גידול חיות", Bringing Up Baby מ-1938 למשל], הגרסה הסנטימנטלית במעט של הז'אנר (לדוגמה "זה קרה לילה אחד" של פרנק קפרה, 1934), דרך סרטיהם של דוריס דיי ורוק הדסון ["דו-שיח בחדר המיטות" (Pillow Talk), מייקל גורדון, 1959] וסרטיו של וודי אלן ("הרומן שלי עם אנני", 1977) ועד לסרטיהם של נורה אפרון ורוב ריינר (סרטו כש"הארי פגש את סאלי", 1989, לפי תסריט של אפרון; וסרטיה "נדודי שינה בסיאטל", 1993; ו"יש לך הודעה", 1998).

עכשיו ניתן כבר לסכם מהלך חדש בתולדות הקומדיה הרומנטית. מהלך שמתחיל ב"משתגעים על מרי" (בובי ופיטר פארלי, 1998) ומגיע עד "הדייט שתקע אותי" (ג'אד אפאטו, 2007), "סופרבאד: חרמן על הזמן" (גרג מוטולה, 2007), "אחי, אני אוהב אותך" (ג'ון המבורג, 2009), והתגבשות תת-ז'אנר הברומנס.

מעניין לשים לב לגלגול הנוכחי של הקומדיה הרומנטית האמריקאית, בייחוד להוויית הייצוג בסרטים אלה בהם הרומנטיקה נבחנת ביחס לניכור ולחִפצון, ומנגנוני ההומור נקשרים בחרדה ומיניות, טרור וסחורות.

(הלהקה של ג'ונתן ריצ'מן:)
"החברים אומרים שאין בחיים אגדות
שכדאי שייהנה, הוא כבר מאוד סבל
אולי הם מבינים בבירות תוצרת חוץ
אבל באהבה אין להם מושג" 
מתוך "משתגעים על מרי", האחים פארלי, 1998

סרטי האסונות ההוליוודים שכללו דימויים גרפיים של הרס אתרים איקוניים טרום ההתקפה על מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר, לדוגמה, "ארמגדון" (מייקל ביי, 1998); "היום השלישי" (רונלד אמריך, 1996); ו"פגיעה קטלנית" (מימי לדר, 1998), עוררו דיון נרחב בהקשר של היחסים בין פנטזיה לטרור. אבל נדמה שכשבאים לעסוק בקומדיות הרומנטיות מהתקופה - לפני ואחרי 11 בספטמבר - כדאי להתבונן בהן תוך התעכבות על היחסים בין ריאליזם וטרור.

באופן מסורתי, נטען כי ז'אנר הקומדיה הרומנטית מבטיח לנו שלא יאונה כל רע לדמויות שלנו -שהזוגיות תתממש ונזכה להפי אנד. אלה הן מעין אגדות שנעות לעבר זוגיות ומציעות חוזה לצופה שלהן: זו פנטזיה. הפי אנד ממתין כסוף לעלילה.

סרטים בכיכובם של שחקנים ופרסונות שונות ומגוונות דוגמת בן סטילר, קייט הדסון, אוון וילסון,

קמרון דיאז, רנה זלווגר, ג'ניפר אניסטון, סנדרה בולוק, שרה ג'סיקה פרקר, דרו ברימור, מתיו מקונוהי, סטיב קארל, ויל פארל ואומה תורמן ["פגוש את ההורים" (ג'יי רואץ', 2000), "פגוש את הפוקר'ס" (ג'יי רואץ', 2004), "ואז הגיעה פולי" (ג'ון המבורג, 2004), "פשוט מאוהבת" (Prime, בן יאנגר, 2005), "דופלקס" (דני דה ויטו, 2003), "50 דייטים ראשונים" (פיטר סיגל, 2004), "עד שהמשפחה תפריד בינינו" (Family Stone, תומס בזוקה, 2005), "אין כמו בבית" (Failure to Launch, תום דיי, 2006), "אני אתה והוא" (You, Me & Dupree, ג'ו ואנתוני רוסו, 2006), "מארלי ואני" (דיוויד פרנקל, 2008) ו"משתגעים על מרי" הם רק כמה מתוך רשימה ארוכה מאוד של סרטים], מציעים על פניו פנטזיה מעמדית של חיי רווקות חסרי דאגות כלכליות של בני ה-30 פלוס בערים גנריות אמריקאיות - עם לופטים, מקצועות יצירתיים, אטרקציות תיירות, פארקים נגישים, כבישים מהירים זורמים, פרוורים במשכנתא נוחה ורחובות מגורים שקטים במרכזי הערים. מעין פרסומות לאורח החיים הקפיטליסטי.

וכך, ז'אנר הקומדיות הרומנטיות פועל בתוך מתח אסתטי - מדובר בפנטזיות רומנטיות שמתרחשות בסיטואציות יומיומיות המתוארות במסגרת המוסכמות של מה שניתן לקרוא לו "ריאליזם הוליוודי". הז'אנר התעלם ברובו משילובן של טכנולוגיות הדמיית המחשב ומאפקטים מיוחדים, ובה בעת היחסים עם הדמות המצולמת בקומדיה הרומנטית מציעים שהיא נוכחת בעולם שלנו - המוסכמות הריאליסטיות של הז'אנר קושרות אותה למציאות שלנו; רוב צופי סרטים אלה חיים גם הם בערים גנריות (אמנם לא כולם בארצות הברית הספציפית אבל תחת תפישה של אורח חיים מהוגן בארצות הברית המדומיינת), עם בנייני מגורים ואתרי תיירות, פארקים ציבוריים, כבישים מהירים, רחובות ופרברים.

ההבדל היחיד הוא שהמציאות שלנו נתונה במצב מתמיד של סף-אסון; הצופה, בחייו באתרים שונים, הזהים לאלה בהם נעות הדמויות, חווה חרדה ואימה מתמידה - מאיחורים, ממכוניות, אנשים זרים, הולכי רגל, מכוניות, תאונות ביתיות, תמהונים, טרור, אלימות אקראית.

בגלל שמערך הייצוג של הדמות המצולמת הוא תמיד פרטני - זו איננה דלת שמצולמת, אלא דלת מסוימת, הדלת הזאת ["הדלת הכחולה בנוטינג היל" (רוג'ר מיטשל, 1999)] - מעמדם של החפצים עומד להם מתוך העולם: דלת היא דלת, מכונית היא מכונית וקומקום הוא קומקום. ואנחנו, הצופים, שמאכלסים את העולם עם הנוירוזות שלנו, יודעים מה דלת יכולה לעשות לאצבע שלנו בטעות; ומה יכול לקרות לנו במקרה שדעתנו מוסחת בזמן נהיגה במכונית, או מה קומקום מים רותחים יכול לעשות לנו אם לא נשים לב. כך, מעמדם של רווקות ורווקים חסרי דאגות אלה המקפצצים ומחייכים על המסך הוא זה של אות אזהרה - הם מסמנים לנו עד כמה אנחנו חשופים בחיים שלנו במציאות; תאונות דרכים, פציעות, מחלות ממאירות, מוות חסר תוחלת של חברים וקרובי משפחה, היעדר ביטחון תעסוקתי, ירי מקרי, כשלים גנטיים, נכויות, תאונות ביתיות - פחדים אלה הם חלק בלתי נפרד מחוויית היומיום העכשווית.

המערכת החברתית המופרטת שלנו, בה דמויות אלה אמורות להתנהל, היא מערכת ללא מגננות: שירותי התעסוקה המופרטים מכוונים למצב בו ברגע ששכיר מאבד את כושר העבודה קרוב לוודאי שיהפוך עני. מה גם שישנו עוני רב בקרב העובדים - שכירי יום, שכר מינימום, מועסקי כוח אדם, פרילנס, חצי משרה וכדומה - ביטוח הבריאות, החסכונות והמרקם החברתי כולו, קורסים.

תארו לכם צפייה בקומדיות רומנטיות אלה לראשונה מבלי להכיר את החוזה הלא-כתוב שבין הז'אנר לצופה: כל פתיחת דלת בעוד משוחחים, כל קפיצה חסרת דאגות מעל גדר, או שיחה תוך כדי נהיגה - כל אחת מהסיטואציות הגנריות הללו הופכת מחזה פלצות. זאת ועוד, בשל מאפייני הייצוג הייחודיים שלהם, צפייה בסרטים אלה הופכת עתה לחוויה מורטת עצבים.

("בלדה מתוקה" של להקת מינכאוזן בּיי פּרוֹקסי)
"אל תתקשר אלי אחרי 23:00
זה לא יקרה שוב
זה קרה פעם אחת, פעמיים
זה קרה שלוש פעמים
אולי ארבע פעמים
אולי חמש פעמים
אולי...
אולי זה קרה שש פעמים
אבל זה לא יקרה שבע פעמים
לא, לא, לא, לא, לא"
מתוך: "יס מן", פייטון ריד, 2008

ניתן כמובן להגדיר אופן צפייה זה כנוירוטי עד פסיכוטי, אבל אם נשכח את ההבטחה לסוף טוב, או לפחות לסוף בטוח, וניקח את נקודת המבט של דג הזהב שלא מסוגל לזכור את שהתרחש זה עתה, בכל פעולה ובכל רגע ניצמד לכיסא בבעתה. אין מדובר כאן דווקא בפעולות דרמטיות במיוחד, להיפך; כל שיטוט טומן מעידה, כל נסיעה תאונה, כל צחקוק השתנקות ואף חנק, למשל כמו בסצנה בה הרווקה רפי (אומה תורמן) והצעיר היהודי דיוויד (בריאן גרינברג) קופצים מעל גדר ב"פשוט מאוהבת" ונכנסים לפארק סגור במנהטן. זה רגע שאמור להיות מחווה נערית שובבה, אבל לי זכור מהצפייה כמשהו מסמר שיער שכולו פחד מתאונה.

תחושה חריפה של אי נחת מורגשת בקומדיות הרומנטיות העכשוויות. הנוכחות הגופנית של הדמויות בקומדיות הרומנטיות "פוסט-מרי" ["יס מן" (פייטון ריד, 2008), "אשת החלומות" (2007 The Heartbreak Kid), הרימייק של האחים פארלי לסרט מ-1972, שכתב ניל סימון, סרטו האחרון של הרולד ראמיס "פרה-היסטרי" (2009 ,Year One), "דודג'בול" (רוסון מרשל טורבר, 2004), הרימייק בכיכובו של ג'ים קארי ל"דיק וג'יין עושים את זה" (דין פריסוט, 2005), ועוד לפני כן: "אייס ונטורה" (טום שדיאק, 1994) ויותר ממנו "אייס ונטורה 2" (סטיב אודקרק, 1995), "שקרן שקרן" (טום שדיאק, 1997) ו"זולנדר" (בן סטילר, 2001), בין היתר] דורשת קריאה של הקומדיה בהקשר לחרדה, עינויים וטרור. הווייתה של הדמות המצולמת בקומדיות רומנטיות אלה ספוגה בכאב - תיאורים גרפיים של עינוי, השפלה, מכות והצקות הן חלק מרכזי במערך הקומי.

האחים פארלי ובן סטילר, יותר מכל, מאפיינים את הפסיכולוגיה הפוליטית של התרבות בת-זמננו, ומציבים בפנינו דימוי של הציביליזציה חסרת הנחת הזו; תאונות ביתיות, חבלות ופגיעה פיזית נתונים בכל מקום. הם תמיד שם כפוטנציאל מאיים - במיוחד לאחר צפייה בסצנת רוכסן המכנסיים, בכלב המסומם שקופץ מהחלון, ובסצנת החכה שבסיום "משתגעים על מרי". וזה מבלי להזכיר את הג'ל לשיער.

הדמויות בסרטים אחרים של האחים פארלי עוברות חוויות לא פחות לא נעימות: הלשון של הארי (ג'ף דניאלס) הדבוקה לעמוד הקפוא בשלג ב"טיפשים בלי הפסקה" (האחים פארלי, 1994), המכות שצ'רלי (ג'ים קארי) חוטף מהאנק (שוב קארי) ומחטיף לעצמו ב"אני, עצמי ואיירין" (האחים פארלי, 2000). סרטים אלה ודאי שואלים מג'רי לואיס את ההומור של חוסר השליטה העצמית והמחיר שחוסר שליטה זה גובה. לאלה אפשר להוסיף כאן את סרטו האחרון של בן סטילר "רעם טרופי" (2008), שאיננו קומדיה רומנטית, אבל מאפשר לסמן את המגמה בקומדיה היום. בסרט הזה המערך הקומי בנוי בדיוק על המעבר ממשחק למציאות - המכות, הטירוף, העינויים, החרדה והאלימות של סרט האקשן קורים לחבורה "באמת". אם בסרט האקשן זה רק מגעיל, מאיים, סוחף או מרשים, כאן זה גם מצחיק.

בפסימיזם שלו, תיאודור אדורנו כינה את הצחוק של הקהל בקולנוע "סדיזם בורגני" (האם יש הגדרה טובה מזו לסרטיהם של האחים פארלי?). ויכול להיות שהמתח הזה, האי נחת, שסרטיהם של האחים פארלי ושל סטילר מבטאים, הורגשה כבר כשהווארד הוקס התעקש שהדמויות שלו ילכו ותוך כדי כך גם ידברו במהירות ב"צער גידול חיות" וב"נערתו ששת" (1940). ובסרטיו של וודי אלן - האם לא יהיה נכון לטעון שהפרסונה שלו הפנימה את המתחים הסותרים של הז'אנר והיא מחצינה אותן באופן נוירוטי, בעוד יתר הדמויות סביבו שרויות בנחת רוח? (למשל דיאן קיטון המגלמת את דמותה של אנני הול עטויה בהבעת פליאה נעימה במשך חלק הארי של "הרומן שלי עם אנני").

הדריכות הנדרשת בצפייה בסרטים אלה כמובן שונה מהקומדיות הרומנטיות היום, והיא במידה רבה עברה מהיחסים עם הדיאלוג אל הדמות המצולמת. העולם שבו נוצרו "זה קרה לילה אחד", "צער גידול חיות", "הרומן שלי עם אנני", "נדודי שינה בסיאטל" ו"יש לך הודעה" לא שונה בהרבה מהעולם של הקומדיות "פוסט-מרי" - אותו מערך יומיומי פטישיסטי של סחורות וטרור תעמולתי הופעל גם אז ברמות שונות. לכן, במידה רבה, חרדה תמיד היתה חלק מהמערך הרגשי של הז'אנר (לא רק המהלך העלילתי של "האם אמצא את האחד/ת?"), מהסיבה הפשוטה שהוא התעקש תמיד להכריז על עצמו כמתרחש בתוך העולם שלנו, חלק בלתי נפרד מהחיים המודרניים.

קריאה פשוטה של הקומדיה הרומנטית כז'אנר, מציעה את הצפייה בהן כחוויה קהת חושים, מוסחת דעת וחסרת דאגות. בה בעת, ישנה קריאה בז'אנר המתארת את הלחצים הפסיכולוגיים שזה מייצר (בראש ובראשונה על הדימוי העצמי של הצופה: "לעולם לא אהיה יפה כמו..."; "לעולם לא יהיו לי בדיחות טובות כמו של..."; "לעולם לא אהיה עשיר כמו..."; או "לעולם לא תהיה לי משפחה כמו..." וכדומה).

אלא שבהיותה קשורה בעבותות לקפיטליזם, הקומדיה הרומנטית מייצרת כל העת חרדה, זאת תוך מפגש עם מציאות הטרור היומיומי. קומדיות אלה מציגות את הפסיכולוגיה הפוליטית של זמננו - הדאגות של עידן הסיכונים יצירי האדם. סדרה של מחקרים סוציולוגים עכשוויים בדבר החִברות של אנשים ואובייקטים [קרין קנור סטינה (Knorr Cetina)], בדידות החוויה של היחיד המעומת עם המודרניות הטכנולוגית וקריסתה [זיגמונט באומן (Bauman)], ה"סוציולוגיה של המודרניות השנייה" ורעיון "חברת הסיכון" לפיו החברה מתארגנת כתגובה לסיכונים מעשה ידי אדם [אולריך בק (Beck)], נדמים מאוירים בצפייה בקומדיה הרומנטית העכשווית.

בכל אופן, ראוי לציין שאחרי שצופים בקומדיות רומנטיות "פוסט-מרי", מתווספות חרדה וציפייה-לנורא-מכל גם לחוויית הצפייה בקומדיות רומנטיות "טרום-מרי". לדוגמה, צפייה בסצנת הפרידה ברכב בין לויד דובּלר (ג'ון קיוזאק) לבין דיאן קורט (איונה סקיי) בסרטו הנאיבי של קמרון קרואו "אמרי לי כן" (1989 ,Say Anything) היא חוויה מורטת עצבים היום. ג'ון קיוזאק כמעט ולא מסתכל על הכביש כל הנהיגה!

את המאמר המלא ניתן לקרוא בגיליון מספר 6 של מערבון - מגזין חדש לקולנוע. הערב (25 במאי) ישוחחו חברי המערכת על איליא סולימאן והקומדיה הרומנטית העכשווית ב-19:30 בסינמטק בהרצליה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...