פייפר קאט: ביקורת על "אמן הסיפור הקצר", החדש של מאיה ערד
אנשים טובים, אל תלכו שבי אחרי הסיפורים הקצרים והמלאים ברגשות אשמה פולניים של הסופרת מאיה ערד, שבחרה לתאר את עלילת חייו הלא אמינה של ההוֹמוֹגְרָפִיטִיקוּס, יעני - "האדם הכותב"
מדוע? כי מי שכותבת רומן ארוך-ארוך הקרוי "אמן הסיפור הקצר", שבמרכזו דמות של סופר בשם "אדם טהר-זהב", המכונה "אמן הסיפור הקצר" ומעיזה להביא לסירוגין, לצד חייו, את סיפוריו של אותו סופר, צריכה להפיק לכל הפחות יהלום מלוטש מכל אחד מהסיפורים.
אבל הסיפורים הבאים לסירוגין של אדם טהר-זהב הם לא יותר מבסדר פלוס במקרה הטוב, למשל סיפור על מש"קית ת"ש שמסתבכת בשל רגש מחויבות כפייתי, או ביבליופיל אובססיבי המנסה להחזיר לעצמו ספר מידיד חולה סרטן, או מעשה באישה לא נאה במיוחד המרחיקה עד סיביר כדי להיות לאם, שהוא אולי הטוב בסיפורים, אך רחוק מאוד ממופת סיפורי צרוף. מה שמאפיין את רוב גיבורי הסיפורים הם רגשות האשמה הפולניים המניעים אותם. והרי אם סיפוריו של אדם טהר-זהב המובאים שחור על גבי לבן הם לא יותר מבינוניים, אפשר לקבוע שהסופרת נכשלה בטיעון המרכזי, בחוט השני המוביל את הרומן, ויצאה לה עלילה לא אמינה.
אבל ניחא לזה, מה שנורא ובלתי נסלח הם חומרי המילוי בין הסיפורים, כלומר תיאור חייו בהווה של אדם טהר-זהב, הנתון לכל מיני הרהורים גימנזיסטיים על יצירתו ותקיעות כתיבתו ועל כך שלא כתב מעולם רומן. כך למשל, בנאליים עד להחריד הם תיאורי הסבך החברתי-משפחתי שבו נתון סופר זה, בין אהבותיו: האקסית המיתולוגית, גלית, שגם היא סופרת של רבי מכר; מישהי שהוא מתאהב בה, מיטל, שהיא מבקרת ומעין חוקרת ספרות; רותם בר, עורכת בהוצאת בוטיק מקומית; אסנת לב, מורה לספרות שמנדנדת קצת ל"אמן הסיפור הקצר".
ככלל, נראה שכל הנשים הקרטוניות והקרתניות הללו מעיקות על לבו הרגיש של היוצר הזה. לאלה יש להוסיף את הרצון הסמוי לצאצא שאינו
יותר מכל סופר אחר, מזכירה לי מאיה ערד בלשונה ובנושאים המעסיקים אותה את הסופר אהרן מגד שגיבוריו במקרים רבים, הן ברומנים המוצלחים שלו והן באלה הפחות מוצלחים (הנודע שבהם הוא "החי על המת"), הם אנשים כותבים, או כאלה הקרובים מאוד אל עולם הספרות: ביוגרפים ("החי על המת"), מנהלי יומן ("מחברות אביתר"), משוררים יידיים ("פויגלמן"), ספרנים ("עד הערב") ומתרגמים ("נקמת יותם").
ואכן, עיון בעיתונות הכתובה מראה שחור על גבי עיתון כי ערד מעריצה את אהרן מגד. הצרה היא שהתלמידה היא כמו הרב שלה. מגד, בהקשר של דורו, דור הפלמ"ח הנפילי, הוא לא יותר מסופר פופולרי נכון לשעתו, באנגלית יש לזה מונח נאה – Dated, וכזאת היא גם ערד, שהרומן הקודם שלה "שבע מידות רעות" עסק בעולמו של מגדל השן האקדמי אליו היא שייכת, והרומן הזה שלה עוסק ב"אמן הסיפור הקצר", כלומר שוב "הוֹמוֹגְרָפִיטִיקוּס" – יעני "האדם הכותב".
מעקש נוסף הוא חוסר הפיתוח של הדמויות סביב אדם טהר-זהב. נכון שהדמות של הסופר מפותחת וכתובה באופן נאה ספרותית, אבל אלה שסביבה, נשים בעיקר: גלית, מיטל, רותם, אסנת, הן לא יותר מסילואטות, בובות תופרים, מֶנִיקֶנִים של ספרות.
ושוב נכשלת הסופרת כאן בבניית עולם שלם וקוהרנטי כפי שנדרש ברומן. בספר של ערד יש בעצם תשעה סיפורים קצרים. אנחנו, הקוראים, זוכרים ספר סיפורים קצרים מופתי בספרות המערב הנקרא "תשעה סיפורים" של ג'יי די סלינג'ר הנפתח בסיפור האלמותי: "יום נפלא לדגי בננה", אבל כל קשר בין רמת סיפוריו של ג'רום דיוויד ושל אדם טהר-זהב לערד הוא מקרי בהחלט. אחד המבקרים, שאני מחשיב בדרך כלל את דעתו, הגדיר את ערד כ"עמוד תווך" בפרוזה הישראלית העכשווית. לא ידידי, אני חושב שההגדרה "קיר תֶּמֶךְ" קולעת יותר. אנשים טובים, אל תלכו שבי אחרי תשעה סיפורים טובים פלוס שהתחפשו לרומן צולע.
הברקה או החמצה: החמצה
אמן הסיפור הקצר, מאיה ערד, חרגול עם-עובד, 453 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
