לא מוכרחים להמשיך לנגן: על "הקונצרט"
אין ספק שהסרט "הקונצרט" יודע לפרוט על בלוטות הדמעות בצורה יעילה, אבל בנוסף קיימים בו הסטריאוטיפים הכי בנאליים שיש
הקונצרט , צרפת, 2009

מעת לעת משתדל הקולנוע לשכנע את רוכשי הכרטיסים כי יצירות הקיטש שהוא טורח לקלס ולהלל הן פסגות כה בלתי ניתנות לכיבוש, עד כי כל הנוגע בהן נדון להשתבשות הדעת - כאילו מדובר במגע עם פרי פלאי אסור. גיבור הסיפור של "הקונצרט" הוא מנצח שצלל עמוק מדי אל תוך מסתרי הקונצ'רטו הוואזלני של צ'ייקובסקי, עד התמכרות מסוכנת שאינה מאפשרת לו כבר שלושה עשורים רצופים לשוב אל התפקוד הנורמלי.
אותו מנצח, כיום מנקה בתי שימוש בתיאטרון בולשוי במוסקבה, אוסף לידיו פקס שנשלח להנהלת הבולשוי ומכיל זימון של התזמורת הסימפונית המקומית לקונצרט גאלה בפריז. שלושים שנה הוא לא אחז בשרביט הניצוח, אך תוך 48 שעות הוא מצליח לארגן מחדש את שרידיה של אותה להקה מוזיקלית ששיתפה עמו פעולה בימי העבר שלו בביצוע הצ'ייקובסקי החבוט. מבצע גיוסם מחדש של נגני התזמורת מזכיר בהחלט את קטעי הפתיחה של "האחים בלוז", כאשר ג'ון בלושי ודן אקרויד אוספים מהביבים של שיקגו את עמודי התווך של להקתם העתיקה.

ובכן, בהגיע היום הקובע מתגלגל המנצח לשעבר אל אולם השאטלה שעל גדות הסן בפריז, כשלצדו מלאני לורן, הלוא היא שושנה הנוקמת היהודייה מ"ממזרים חסרי כבוד". הפעם היא כנרת, בלונדינית צעירה שעל כתפיה ואצבעותיה הוטלה משימת הביצוע של הצ'ייקובסקי המייגע. סיפור החיים העגום של הכנרת הרכה בשנים מסייע לסרט לחצות את הגבול מקומדיה עם טעם פולקלוריסטי אל עומקיה של המלודרמה המשפחתית. שהרי היא ילדה אבודה שמצאה ניחומיה בכלי המוזיקלי שלעולם יזוהה עם הדמעה היהודית.

פחות משמחת היא העבודה על התסריט, שעליה חתום מיכאליאנו עם עוד כמה שותפים. כאן חוגגים
הסטריאוטיפים הכי בנאליים
"הקונצרט" סובל מנוכחות מעיקה של אלכסיי גוסקוב, המגלם את התפקיד הראשי - דמותו של המנצח בעל הטעם הראקציונרי (מכור לצ'ייקובסקי אך שונא פרוקופייב) ששב אל הדוכן. גוסקוב בונה דמות חד-ממדית, נטולת כל סוד או עניין, וכמובן חסרת הומור. אבוי.