חתולה על גג פח פושר
אחרי שהתרגלנו ממנה לטוב, אריקה באדו מחזירה אותנו 13 שנים אחורה עם האלבום החדש שלה. באסה
New Amerykah Pt 2 - Return of Ankh, הליקון
באלבומה הקודם, אולי השאפתני שהוציאה מימיה, אריקה הייתה נמרה שנכנסה לתוך הספארי האורבני האמריקאי במטרה אחת - לטרוף. היא כעסה, התריעה, סיפרה על היום הזה שבו באמת לאנשים לא יהיה אכפת מהחיים שלהם במקום שאמור להיות ארץ החופשיים, והכל במעטפת מוזיקלית שלוקחת את הסול קדימה. העיניים הירוקות האלו רשפו, הקול אמר הכל, ואריקה נותרה כועסת, פגועה וחשופה. אמיתית, כמו שאנחנו אוהבים זמרות נשמה. התוצאה הייתה “New Amerykah Pt 1”. אלבום מושלם.
שנתיים אחרי, באדו עומדת במילתה ומשחררת את החלק השני בטרילוגיה האמריקאית שלה. עד כמה שהאלבום ההוא משך בפול גז קדימה, “New Amerykah Pt 2 - Return of Ankh” מחזיר אותה אחורה. 13 שנה אחורה, לימים החמימים של האלבום הראשון, “Baduizm”.
לוקח זמן, המון זמן, להבין איך אותו צוות שהוציא מתחת ידו את המניפסט הקודם חתום על אוסף השירים הזה: חתולי, מתפנק וברובו לא מחדש מאומה. את הדברים האלו ידענו שאריקה יכולה לעשות. היא פשוט הרגילה אותנו לכך שבכל פעם שהיא פותחת את הפה, משהו חדש יוצא ממנו. היא עושה זאת בעקביות בכל אלבום שלה מאז 1997. ואז מגיע האלבום הזה - אלבום שקצת ממחזר את אריקה ולא ממשיך את החקירה המוזיקלית הנפלאה שלה.
אריקה באדו
עטיפת האלבום
אריקה נעמדה במקום. אולי בגלל זה היא הייתה צריכה את המיני שערורייה עם הקליפ ל-”Window Seat”, שבו היא מתפשטת ברחובות דאלאס, כדי להזיז טיפה את האלבום הזה. הרפיון המוזיקלי ממשיך עם “Turn Me Away”, שרוכב על דגימה משומשת ולא מוסיף כלום, “Agitation” הסתמי והמפוזר ו”Fall In Love”, שמנסה נורא להיות ביט של דילה אבל נופל על שיר סתמי ובנאלי שמסתיר את המחווה שאריקה עושה כאן לנוטוריוס ביג.
הביטים כולם נשמעים אותו הדבר. ברור שהם טובים ומוקפדים, אבל הם לא מביאים את הפיתול ההכרחי למוזיקה של אריקה באדו.
נקודות אור נמצאו ב-”Gone Baby, Don't Be Long”, שצובע שיר של מקרטני בהמון נשמה שחורה; “Love” שבו כל ביט של ג’יי דילה; ו-”Umm Hmm” בכיכובו של מאדליב. זהו. בערך.
האלבום הזה חולף בלי להותיר אחריו רושם עז יותר מנדנוד בראש לקצב המנוטוני שלו. הקהל שלה - כותב שורות אלו היה מוריד גם את הירח מהשמים בשבילה - רוצה ממנה יותר. זה לא אנחנו, זו את. מה לעשות, התרגלנו לטוב, בובה. בינתיים אמתין בסבלנות של חתלתול לחלק השלישי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם