פופ פופ טרה-לה-לה: על שובו של הווידיאו קליפ
ליידי גאגא, ביונסה ואריקה באדו לא יכולות לטעות. המספידים דווקא יכולים. ירון טן ברינק מכה בטרנד מספר 7: שובו של הווידאו קליפ
חשבנו שהאינטרנט הרג את כוכב הווידאו קליפ. חשבנו ש-MTV הפך לערוץ ריאליטי וחיסל את אמנות הווידאו קליפ. חשבנו שתעשיית המוזיקה תנטוש את פורמט הווידאו קליפ הבזבזני ותמצא דרכים חדשות לקדם סינגלים ואלבומים חדשים. ותנחשו מה? טעינו. חטאנו. היינו תמימים וטיפשים.
בשבועות האחרונים הובהר סופית: השמועות על מותו של הווידאו קליפ היו מוקדמות מאוד. לא רק שהז'אנר חי, הוא גם עדיין בועט בראשם של כל מספידיו. את Telephone, בעיטת הוולה לחיבורים של ליידי גאגא וביונסה כבר בטח ראיתם. הקליפ בבימויו של ג'ונאס אקרלונד הלוהט נמשך תשע דקות וחצי והרעשת הבאזז שלו הרעידה את העולם כולו. "רציתי שהקליפ יהיה אירוע פופ אמיתי", אמרה הגאגאית, "בדיוק כמו שהיה כשהייתי ילדה והיינו מתרגשים מכל קליפ חדש". רצתה ? קיבלה.
בטרם דעכה ההתלהבות ממופע הפופ ארט המוטרף של Telephone הגיחה אריקה באדו בקליפ ל-Windowseat שחולל סערה גלובלית עקב התערטלותה על סט הצילומים בדאלאס על הכביש שהוביל את ג'ון קנדי אל כדורי הרובה של לי הארווי אוסוולד. הפרובוקציה עבדה. השיר הבינוני של באדו (יחסית לעצמה כמובן ) קיבל חשיפה עולמית מסיבית לא פחות מהקליפ ההיפר מושקע של ליידי גאגא וביונסה. ופתאום מריחים טרנד חדשישן באוויר.
"כל רעיון גדול הוא על גבול הטיפשות" (מישל גונדרי)
ליידי גאגא ביונסה ואריקה באדו הן לא רק זמרות. הן יצרניות מובילות של טרנדים. אם הן ומנהליהן החליטו שהווידאו קליפ חוזר לטרנד אין שום דבר שתוכלו לעשות כדי לעצור את זה. כי לפעמים זה כל מה שהטרנד צריך: דחיפה עדינה מהסופרסטאר הנכון. לפחות עשור חלף מאז הפעם האחרונה שווידאו קליפ לשיר חדש עורר התרגשות כלשהי. פתאום בחודש אחד מופיעים שניים כאלה שונים זה מזה ומעיפים לתעשיית המוזיקה את המוח. ייתכן שזו רק מקריות כמובן אך כפי שיודע כל צייד טרנדים - אין כזה דבר. שני מקרים
כמעט שכחנו: יש כסף גדול בווידאו קליפים. מעבר לכך שמדובר באחת מצורות האמנות המרתקות שצמחו במאה ה-20 כוחו של הקליפ הוא ביכולתו לצרוב דימוי ויזואלי במוחו של צרכן הפופ אריזה נוצצת ופתיינית שתוביל אותו כחלילן מהמלין אל חנות המוזיקה הקרובה. יכולת ההפצה הוויראלית באינטרנט הופכת אותו לאמצעי קידום מושלם. מי צריך את MTV כשיש את יוטיוב? שאלה מצוינת. ויש לה תשובה מצוינת לא פחות.
"אני לא יודע איך דור במאי הווידאו קליפים ישפיע על עסקי הקולנוע אבל אני מאוד סקרן לראות איזה סרטים יביימו כריס קנינגהם וג'ונאס אקרלונד. די בטוח שעוד לא ראיתם סרטים כאלה" (ספייק ג'ונז)
דעיכתם של ערוצי הקליפים בסוף שנות ה-90 נראתה כמו הסוף. בדיוק כשבמאי קליפים מבריקים כמו כריס קנינגהם מישל גונדרי וספייק ג'ונז הביאו את אמנות הקליפ לשיאה היצירתי (והגיעו איתה עד לביאנלה בוונציה) התנוונו אפיקי ההפצה של הווידאו קליפ והבאסטה נסגרה להם על האצבעות. גונדרי וג'ונז הלכו להוליווד. קנינגהם הלך ללמוד הפקה מוזיקלית והתבחבש שנים בניסיון להביא אל מסך הקולנוע את "נוירומנסר" המופתי של סופר המד"ב וויליאם גיבסון. היה מבאס.
ברמה הטלוויזיונית והאמנותית הז'אנר נראה גמור. בניגוד לתחזיות בסוף האלף הקודם אף על פי שאפשר למצוא באינטרנט כמעט כל וידאו קליפ מ-30 השנים האחרונות לא קיבלה תעשיית הקליפים דחיפה משמעותית אונליין. לפתע התבררה חשיבותו של העורך המוזיקלי שמרכיב את רצף השידור: צרכן הפופ הממוצע אוהב קליפים וישמח להיתקל בהם במקרה אך לא יבלה שעות מול המחשב כדי להרכיב לעצמו פלייליסט לצפייה בהם. הכול מוכן למהפך.
והנה הוא גם מתרחש: ברשת הכבלים האמריקנית BET כמו גם ברשתות קטנות יותר כמו Logo ו-CMT החלו לשדר בחודשים האחרונים רצועות לייט נייט של קליפים. הצופים המעודכנים בערים הגדולות צורכים אותם במספרים נאים. הם מאפסנים את הקליפים במקליטי הווידאו הדיגיטליים וצופים בהם עם אצבע על כפתור הפורוורד. הרבה יותר קל מחיפוש אחר קליפים ברשת בעיקר כשאין לך מושג מה אתה מחפש. ויותר קל כידוע לצרכני הפופ זה יותר כיף. תשאלו את ליידי גאגא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם