ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

"היומן שלי חייב לראות, חייב לשמוע את הזמן הזה"

כשהגיע הסופר והעיתונאי הרמן קרוק לגטו וילנה הוא דאג לשני דברים: לפתוח ספרייה ולתעד הכל. יומנו, שבו רשם כל פרט על קורות היהודים בגטו ובמחנות העבודה, היווה את הבסיס למחזה המצליח "גטו". בני משפחתו, שלא ידעו עליו מאומה, גילו על קיומו במקרה

"למי שימצא את הכתובים האלה! החומרים שנאספו כאן - הרשימות, המסמכים, כתבי היד, וטקסטים נוספים - כל אלה לוקטו, נכתבו ונשמרו בימים הקשים ביותר של חיי. אני מבקש מן המוצא הישר לכבד את רצוני לשמור על החומרים ולהעביר אותם לחבריי או לקרוביי".

את המילים האלה כתב הרמן קרוק הורשאי על פתק, שאותו הטמין בין ניירות בחורבות גטו וילנה כצוואה והנחיה לדורות הבאים. אבל סיפורו של קרוק, סופר ועיתונאי, מתחיל הרבה לפני הפתק הזה, בשבוע השני למתקפה הגרמנית על ורשה. כמו רבים אחרים החליט קרוק להימלט, אבל כעבור כמה שבועות מצא את עצמו בגטו וילנה.

כשהגיע לגטו כבר ידע קרוק שבפניו ניצבות שתי משימות חשובות: הקמה וניהול של ספרייה שתשרת את יושבי הגטו, ותיעוד יומיומי ומפורט של המתרחש סביבו. היומן המפורט הזה לא היה יומן ככל היומנים. בתור איש עקרונות, מצפוניסט ואינטלקטואל מובהק, מטרתו של קרוק הייתה אחת: שימור הזיכרון והשארת עדות ברורה ונוקבת על מה שהתרחש לימים שאחרי המלחמה.

יום אחר יום גולל קרוק את המתרחש ביומן ביידיש, עד לחיסולו של הגטו, ב-23 בספטמבר 1943. "ספטמבר 1941", הוא פותח את יומנו, "השעה 6:30 בבוקר. אפשר היה לצפות שהפקודה לעבור לגטו תתקבל באימה נוראה, אבל וילנה קיבלה את ההוראה באופן שליו יחסית ובצורה ממושמעת. הם הגיעו השכם בבוקר ונתנו לנו חצי שעה לארוז. הסדיזם עלה למדרגה גבוהה של עידון. השעה תשע. קבוצות יהודים מובלות. הם גוררים ודוחפים את חפציהם בעגלות ילדים, במריצות, על גבי לוחות עץ. תמונה קורעת לב".

במשך 65 שנה קרוביו של הרמן קרוק לא ידעו עליו דבר, אבל החודש נסגר המעגל כשנחמה מהולל, אחייניתו של קרוק, ובני משפחתה צפו בהצגה "גטו" בתיאטרון הקאמרי. היומן שכתב לאורך כל תקופת המלחמה, שאותו קרא המחזאי יהושע סובול בשפת המקור, היווה את הבסיס לכתיבת המחזה המצליח והמתורגם ביותר בתולדות התיאטרון הישראלי.

"אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת דבר וחצי דבר על אודות האדם הקרוב לו ביותר", אמר עו"ד ירון מהולל, בנה של נחמה, לאחר שצפה במחזה. "זה בדיוק מה שקרה לאחות סבתי, פולה ורדי, שבפעם האחרונה ראתה את בעלה הרמן קרוק שעות ספורות לפני שברח מורשה לוילנה משפרצה מלחמת העולם השנייה. אחותה של פולה היא סבתי, כלומר, בת אחותה היא אמי. כמו שאר בני המשפחה, לא ידענו דבר וחצי דבר על האיש המיוחד הזה, שניחן, לבד מבכישרון כתיבה ותיעוד נדירים, גם בחזון יוצא דופן. הוא ידע כמעט לקרוא את העתיד, ובתחושה של שליחות לאומית הקפיד לתעד את קורות היהודים בגטו וילנה ובמחנות העבודה, יום אחר יום ושעה אחר שעה".

בתחילה פרי עמלו של קרוק ראה אור ביידיש בשנת 1961. לאחר מכן תורגם היומן לאנגלית, ופורסם בהוצאת אוניברסיטת ייל שבארצות הברית תחת השם "ימיה האחרונים של ירושלים של ליטא". רק עכשיו, יותר מ-60 שנה אחרי שנכתב, יראה היומן אור בעברית בהוצאת יד ושם.

"הם מחפשים בעיקר את הגברים", אמר קרוק לאשתו בספטמבר 1939, ארז מזוודה ויצא לדרכו עם עוד שישה גברים, וביניהם אחיה של אשתו, הירש הורוביץ.

מאז עזב קרוק את ביתו בורשה לא התראה עוד עם אשתו, לא הצליח ליצור איתה קשר, ושניהם כמעט שלא ידעו דבר זה על קורותיו של זה. קרוק ישב בעיר וילנה, אחר כך בגטו וילנה, ולבסוף במחנות העבודה "קלוגה" ו"לגאדי" שבאסטוניה. בסופו של דבר נרצח בידי הנאצים ב-1944 - שעות אחדות לפני ששחרר הצבא האדום את המחנה. במשך כל הזמן הזה הקפיד לא להחמיץ דבר.

את יומן הגטו הדפיס קרוק

בשלושה עותקים, אותם קבר עמוק באדמה לפני שגורש מהגטו למחנה העבודה. את יומן המחנה כבר כתב בכתב יד, וגם אותו קבר בנוכחות שישה עדים. אחד העדים, המשורר האידי הידוע אברהם סוצקובר, שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני כשלושה חודשים, חזר לאסטוניה לאחר המלחמה, הוציא את היומן וחשף אותו בפני העולם. בזה קיים את צוואתו של קרוק, שנמצאה בין ניירותיו שהוסתרו בגטו וילנה.

"21 בדצמבר, 1941. האקציות נמשכות. אוכלוסיית הגטו הולכת ומצטמצמת. האם זה נכון שכל מי שנשלח אל מחוץ לגטו נידון לטבח?

"22 ביוני, 1943. הגטו מתחיל להידמות לחבית אבק שרפה שעלולה להתפוצץ בכל רגע.

"14 ביולי, 1943. הנידונים למוות זכאים לדעת את שעת ההוצאה להורג. האם איננו יודעים לבטח שגורלנו נגזר? חשוב לעמוד על המשמר כדי שאם יקרה משהו, נוכל למות כמו בני אדם. ובעוד אנחנו מצפים למלאך המוות, בעוד אנחנו מחכים לשוחט, אנחנו מרחיבים את בתי המלאכה בגטו".

כשקרוק עזב למחנות נותרה אשתו, פולה, לבדה בורשה. בתחילה ניסתה למצוא את דרכה אליו, אבל נעצרה על ידי הרוסים והוגלתה לכלא בסיביר, שם ישבה במשך יותר משנה. במהלך התקופה הזאת חלתה וכלייתה הוסרה בניתוח. היא שרדה את המלחמה, עלתה ארצה כפליטה בודדה ובסופו של דבר התקבלה בחום ובאהבה על ידי אחותה פריבה, אמה של נחמה מהולל, ובעלה יעקב בנדט.

בארץ הכירה פולה את בעלה השני, דוד ורדי, ניצול שואה שאיבד את אשתו וילדו, וחיה איתו בתל אביב עד מותה בשנת 1979. משך כל אותו הזמן לא ידעה פולה על היומן, שלימים יוכתר כספר הטוב של השנה על ידי ה"לוס אנג'לס טיימס". ומאחר שלא ידעה על קיומו, לא ידע גם איש ממשפחתה.

ירון מהולל, איך בכל זאת נוצר הקשר המחודש של המשפחה עם הרמן קרוק?
"בתקופה האחרונה התחלתי לחקור את הסיפור המשפחתי שלי לעומק. סבה וסבתה של אמי הקימו משפחה ענפה בורשה, ושמונת בניה ובנותיה היו דמויות מרתקות - כל אחד בתחומו. באותה התקופה גם נתקלתי בספרו של פרופ' שאול פרידלנדר, חתן פרס ישראל להיסטוריה כללית, 'שנות ההשמדה,1939-1945'. הספר, זוכה פרס פוליצר לספרות בשנת 2008, הוא אולי המקיף והמרתק ביותר שקראתי בנושא.

"ייחודו בכך שהוא מהווה מצד אחד ספר היסטורי מעמיק ומתועד - יש בו 180 עמודים של הערות שוליים - ומצד שני הוא נותן מקום מכובד לקולם של האנשים. הקול הזה מבוסס על סיפוריהם האישיים של כ-15 משפחות שעברו את השואה במדינות שונות באירופה. רוב הסיפורים לקוחים מיומנים שנכתבו בזמן המלחמה. בדרך הזאת טווה פרידלנדר את הקשר בין הכללי לאישי, וכך, בעמוד 208, גיליתי את הרמן קרוק".

הכרת את השם?
"לא ממש. בילדותי שמעה אמי, נחמה, אחייניתם של פולה והרמן, את השם הרמן פעמים רבות, אבל מעולם לא את שם המשפחה. מאחר שפולה נישאה מחדש ושינתה את שמה ל'ורדי', ומאחר שכידוע הדור ההוא ביכר בדרך כלל למעט בדיבור, לא ידעה אמי ולא ידעו הוריה הרבה על הרמן קרוק. הם ידעו שהיה סופר, עיתונאי, ושהיה פעיל תרבות של הבונד - מפלגה סוציאליסטית מהפכנית יהודית".

אז איך קישרת בין הרמן קרוק המחבר היומן להרמן קרוק הדוד?
"כשקראתי בספרו של פרידלנדר על קרוק צלצל לי פעמון מטריד בראש. השם היה לי מוכר. חיפשתי בביתי את הקלסר שבו שמורים כל מסמכי המשפחה שלא שרדה, בין עשרות דפי העדות שמילאו בני משפחתי, בתחילת שנות החמישים, על אודות יקיריהם שנספו בשואה, מצאתי את הדף שמילאה פולה על בעלה הרמן קרוק. עדיין לא היה ברור לי שמדובר באותו אדם.

"בשלב הזה פניתי לגוגל, הקלדתי את שמו של הרמן, ושם זה הופיע: אתר זיכרון ליהודי וילנה ציין את הרמן קרוק, נשוי לפולה לבית הורוביץ מורשה. הרשיתי לעצמי להתחיל להתרגש. בנוסף לכך, הופיע בחיפוש גם אתר של חנות הספרים האמריקאית, בארנז אנד נובל, המציעה למכירה את היומן - ספר עב כרס שבו 800 עמודים, שקיומו נתגלה לי לראשונה באותו הרגע. הזמנתי אותו מיד".

במשך שבועות ארוכים חיכה מהולל לספר. כשהגיע, שקע בקריאתו ולמד להכיר את האיש ואת קורותיו וסבלותיו ממקור ראשון.

בימים המרגשים של קריאת היומנים, התרחש צירוף המקרים השני. "יום אחד יצאנו מהצגה בקאמרי ובתי הצעירה, דנה, הושיטה לי פתאום פלייר של התיאטרון שבו פרסום על ההפקה החדשה של'גטו'", משחזר מהולל. "היינו כחולמים. כמה ימים לפני כן גילינו את הקשר המשפחתי למחזה, והנה מגישים לנו אותו במתנה על מגש כסף מחודש. מיד הזמנו כרטיסים להוריי, לאחותי ולמשפחתה ולי ולמשפחתי. יומיים לפני התאריך המיועד חשבה אשתי שיהיה זה יאה להודיע לקאמרי על הגילוי שלנו ועל כוונתנו לצפות בהצגה.

"אי אפשר להגזים בתיאור ההתלהבות שלהם: מיד קיבלנו טלפון מעוזרתו של עמרי ניצן, שאמרה שהם ממתינים לנו בתום ההצגה מאחורי הקלעים. בנוסף, אחרי מחיאות הכפיים בסיום ההצגה, פנה נתן דטנר, המשחק את גנס, לקהל, ואמר שהם נרגשים מנוכחות משפחתו של הרמן קרוק בהצגה, וכי צוות השחקנים מקדיש לנו את ההצגה בערב ההוא. אחרי זה באמת ביקרנו מאחורי הקלעים, ושם שוחחנו ארוכות עם אלי גורנשטיין. הוא גילה התעניינות רבה בסיפורו של הרמן. אחר כך גם שוחחנו ארוכות עם יהושע סובול שסיפר לנו שהרמן קרוק'גר' איתו ועם אשתו כבר קרוב ל-30 שנה ".

היו לכם הערות על ההצגה?
"שאלנו את יהושע סובול למה הרמן קרוק מטיח באוברלייטננט קיטל, הקצין הנאצי שמשחק איתי טיראן:'אתם רצחתם את אשתי'. הוא חייך וענה שהרמן לא קיבל ידיעות על אשתו, ולכן יכול היה להניח שהיא מתה, כפי שיכול היה להניח שהיא חיה, וכאן נטל סובול לעצמו את החופש האמנותי להניח שהיא מתה. גם הוא לא ידע שאשתו של קרוק שרדה את השואה וחיה שנים רבות בארץ".

" משלל הדמויות במחזה, הרמן קרוק הוא הכי טהור מבחינה פוליטית", אומר השחקן אלי גורנשטיין, המגלם את דמותו של קרוק במחזה שהועלה לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1984 על ידי נעם סמל ועמרי ניצן. בגרסתו האחרונה של המחזה, ממלא הרמן קרוק את אחד התפקידים המרכזיים. בזמן שראש הגטו היהודי, גנס, מבקש להקים תיאטרון בגטו כדי לדאוג למקומות עבודה נוספים ליהודים ולהשכיח מהם את צרותיהם, בולט קולו של קרוק המתנגד לתיאטרון ככלי להרגעה מלאכותית של הקהילה היהודית ההולכת לקראת מותה.

"קרוק קולט את שיתוף הפעולה עם הנאצים וחושף את הערווה הפוליטית של הרוויזיוניסטים שרוצים לבטל את תרבות היידיש", מוסיף גורנשטיין. "התרבות שלו זו המולדת שלו. הוא נלחם על עמדתו, אבל עם זה שיש לו עמדות מאוד מוצקות כסוציאליסט, הוא יכול היה לברוח, אבל הוא בחר להיות שם בגטו ולתעד כל דבר שקורה יום יום. סובול שם דווקא בפה של קרוק את המילים החשובות של המחזה.

"הוא היחידי שאומר לקצין הנאצי את הדברים כמו שהם. הוא לא מפחד, כי אין לו מה להפסיד. הוא חושב שאמו נרצחה ורעייתו נרצחה. הוא אומר לקצין הנאצי:'גנס עושה את מה שהוא יכול לעשות בחיים שאתם יצרתם'. במפגשים ביניהם נאמרים דברים שהם האידיאולוגיה של המחזה. בהפקה הקודמת שמו על הנושא הזה פחות דגש. בכלל לא שמתי לב לקרוק. היה בו משהו חיוור. בהפקה הנוכחית דמותו של קרוק בולטת יותר".

בעמודיו האחרונים של היומן כותב קרוק שברור לכל מי שנותר במחנה שהנאצים עומדים לחסלו, ועל כן הוא ממהר לקבור את היומן בנוכחות שישה עדים. אחד מהם שרד את החיסול, שב למחנה לאחר השחרור בידי הצבא הרוסי ומצא את היומן. "בתחושה נבואית זו הוא סיים את חייו", מסכם ירון מהולל את הסאגה המשפחתית, "אבל לא את סיפור חייו. לקח לנו כמה עשרות שנים למצוא אותו, אבל אין לנו ספק שמעתה הוא יהיה חלק מהמשפחה גם בדורות הבאים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...