חשופים
איל מגד המפורסם חושף מהפך משפחתי ורונן ברומברג האלמוני חושף שיגעון פרטי
- מנחם בן עם תובנות השבוע
רק כעבור כך וכך קטעים אנחנו מבינים שלא מדובר סתם בלקט הגיגים בסגנון ספרותי מדי ומטאפורי מדי (כגון הדימוי המופיע בעמוד הראשון: "חלום הוא אוויר שחור הנחצה בצרחה ואין אחריו מאום"), אלא בסיפור, סיפור ממש, שמתחיל בהחלטה של המספר וזוגתו לאמץ ילד מתוך ריקנות החיים המבקשת להתמלא והמתוארת כאן באכזריות עצמית מרשימה ("אמונתי היחידה, המתמידה, היא האמונה בחולשתי"), וממשיך אל נסיעה לבית היתומים, התוודעות לילד העצוב במיוחד, והבאתו ארצה אל הנועם המשפחתי והאהבה הגדולה. כי אייל מגד מאוהב בילד שאימצו וגם בעצם ההחלטה לאמץ אותו, שבאה מן האשה: "מעולם לא נדרשתי לעקוד את חיי לתשוקה שלא נובעת ממני, להמר על מהלך שאותו לעולם לא הייתי עושה מיוזמתי".
כל פעולת האימוץ הזאת כרוכה באינספור בירורים עצמיים מן הסוג הנפשי והרוחני והדתי, שמגד הבן (כי יש גם אב מפואר ואם מפוארת, כזכור) עושה עם עצמו לאורך כל הספר הזה. אפילו עצם ההחלטה לאמץ כרוכה באיזושהי התגלות שמיימית, כשסוג של בת קול מגיעה למספר:"ואז שמעתי משפט בל-ייאמן: יש עוד דבר גדול שאתה יכול לעשות במקום לספור את הימים עד המוות. פניתי כה וכה לאתר את בת הקול". הדבר הגדול הזה שהוא "עוד יכול לעשות" הוא אימוץ הילד, שמביא לו (ולילד) בהמשך אושר גדול.
בין לבין מגדיר מגד את מה שנראה בעיניו כחולשתו הגדולה (התלות באשה, בכל הנשים בחייו, החל מאמו): "כל עוד הפרידה מהאשה מפחידה, הגבר כלוא בתוך הילד הרעב לאהבה". ומכאן הוא ממשיך להתוודות, ומסגיר באמת סוג של חולשה רוחנית, כי אדם שהאנרגיות העיקריות שלו קשורות ליחסים עם האשה לא יכול להתפנות באמת למחשבות הגדולות על החיים: "לבדוק כמה אתה עוד זקוק לאשה - זאת הדרך היחידה שאני מכיר לבחון עד כמה אני חופשי. זהו משחק חיי".
משחק קצת ילדותי מדי ותלותי מדי, הייתי אומר, המוליך להתנסחויות קצת דרמטיות מדי וקצת יומרניות מדי בנוסח: "החיים הם מישאלת מוות" או: "זה הרגע שבו אני ואלוהים משתווים" או: "השיגעון הנשי הוא השפיות היחידה שעוד נותרה. האימהות חזקה לאין שיעור מכל מה שלנו הגברים יש להציע". לא בטוח. ועם זאת, הדברים נקראים בסך הכל בעניין לא מבוטל, הנובע גם מהאומץ להיחשף עד קצה הנפש וגם מהסיפור עצמו. כי יש כאן סיפור.
כמעט במקרה, בין מאות הספרים החדשים שאני מוקף בהם, נתקלתי בספר שירה אלמוני לחלוטין, "שירים שבורים" של רונן בלומברג (הוצאת גוונים). רק התחלתי לקרוא ,ומיד פרצה אלי עוצמת החשיפה והווידוי במילים הפשוטות, הכאובות, המחוספסות, ודי בשמות חלק מהשירים כדי להבין על מה מדובר פה.
החל מ"האישפוז", דרך "העשרים ושמונה בחודש" (יום תשלום הביטוח הלאומי עבור נכות) ועד "מדריך לסכיזופרן מתחיל", המתעדים מצב של שיגעון מטופל בתרופות פסיכיאטריות, זאת מלבד עוד כמה עונשי
נכון, מדובר בשירה ראשונית, כמעט בסיסית, אבל יש לה ערך אמיתי כעדות חיים, ומעניין, פשוט מעניין לקרוא אותה. אני על כל פנים מעדיף אותה על ערימות המילים הספרותיות הנשפכות אלינו כמעט מכל הספרים. כשרונן ברומברג מדבר אני יודע שהוא באמת נשרף מבפנים: "אדם כותב מחפש נואשות אדם קורא/ והאש אוכלת אותו מבפנים// אדם כותב נשרף על המוקד/ והאש אוכלת את ניירותיו". לא חובה לשמוע?
וַיֵּצֵא לִקְרַאת הַלֶּחֶם/ בְּגַלֵּי עָנְיוֹ לָשׁוּט/ הוּא הָיָה אָדָם פָּשׁוּט.
מה עושה את השורות האלה של אלכסנדר פן (מתוך השיר המפורסם "נגד!" מתוך כרך א' במהדורת כל שיריו, הקיבוץ המאוחד ומכון כ"ץ, אוניברסיטת ת"א) לקלאסיות כל-כך? אין ספק: לא רק תוכן הדברים, אלא גם החרוז עצמו, הקצב עצמו, שממש משייט אותנו עם החתירה הקשה של האיש העני הזה בדרכי החיים. השירה הישראלית שוויתרה על החרוז כאילו ויתרה על עיקר כוחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם