האיש שרצה יותר מדי: ביקורת על "אנשים טובים"
ברומן החדש שלו "אנשים טובים", ניר ברעם מפגין יכולות ספרותיות מרשימות. אבל בחירת הנושא ודרך הטיפול בו מעוררים תחושה של חיקוי לרומן "איכותי"
הרומן מתלווה (בגוף שלישי) לתומס הייזלברג, פרסומאי ברלינאי, אדם ללא תכונות, המחפש אחר זהותו וחושד בהיעדרה, המוצא עצמו בשירות משרד החוץ הנאצי. לסירוגין מתלווה הרומן לאלכסנדרה וייסברג הצעירה והחצי-יהודייה שבקשת נקמה נוראה במאהבת של אביה הובילה אותה בשלהי עידן הטיהורים הסטליניסטיים להתגייסות לשירות הביטחון האימתני הסובייטי.
הבחירה בנושא הנ"ל בעייתית. ראשית היא מריחה מפנייה של הסופר לקהלים לא ישראליים. יש תחושה מטרידה שזהו ספר שנכתב לקוראים בגרמנית לא פחות משהוא נכתב לקוראים ישראליים (ספרו הקודם של ברעם תורגם לגרמנית). שנית בחירה בנושא גדול נושאת אחריות כבדה. כאן למשל נרמז בין השיטין על תיקו מוסרי בין רצחנות הנאצים לרצחנות-הפנים הסובייטית. זו סוגיה פילוסופית ומוסרית כבירה ואני לא חש שלברעם יש כיום האוטוריטה לפסוק בה.
וגם, מתגנב אל הלב החשד, קוראיו הגרמניים העתידיים של הרומן הטו (בלא מודע ) את תוצאת ההשוואה כך שתחמיא להם. שלישית הבחירה בנושא כה "ראוי" למי שרוצה לכתוב ספרות "גדולה" היא בחירה מתבקשת מדי כמעט מכאנית-אטומה וההליכה בתלם "המכובד" הזה מצטרפת לתחושה הדקה מני דק המלווה את הקריאה התחושה שלפנינו מין חיקוי פסטישי ערמומי של רומן "איכותי". רביעית ואולי החשוב ביותר: הבחירה בנושא הגדול לא מתלווה כאן לשינוי עמוק שעורך הרומן בתפיסתנו את הנושא הגדול גופו.
ולמרות כל האמור זה רומן מרשים מכמה בחינות. ראשית משום שבחלק השאפתני באופן מוצהר הרומן אינו מצטיין, הרי שדווקא במשימות השגרתיות והצנועות יותר שבהן נבחן רומן מן המניין הוא עומד בכבוד גדול. שתי הדמויות הראשיות שלו, בייחוד הגרמני, מעניינות. לפרקים מעניינות מאוד. בפשטות: אתה רוצה לדעת מה יעלה בגורלן. הזירות האנושיות והלוקיישנים הגיאוגרפיים השונים שבקרבם ממוקמים הגיבורים מתוארים בחיוניות רבה שגוברת על תחושת הפסטיש שהזכרתי. הסופר מגלה הכרת מציאות מרשימה. למשל, מרשימה ההבנה שהוא מגלה למערכות ביורוקרטיות גדולות.
השפה אינה מתייפייפת והרומן נעדר סנטימנטליות שהציקה ברומן הקודם של ברעם. לבסוף, יש לברעם חוש חריף לדקויות רגשיות ובפרט חוש נדיר לדקויות של רגשות זדוניים ו/ או לא פוטוגניים. נקודה זו האחרונה היא נכס שיכול להפוך כשלעצמו כותב לסופר.
ניר ברעם
נתן דביר
בעצם הנושא הגדול של הרומן השאפתני הזה הוא עצמו שאפתנות וקרייריזם. שני הגיבורים עסוקים בטיפוס מקצועי בעולם מטורף ובמחירו המוסרי. ברעם בכך קרוב להלך רוח רווח ובעייתי שחנכה חנה ארנדט: החלפת הדיון ברוע ובאידיאולוגיה הנאציים בדיון ביכולת הארגונית וביעילות הדורסנית של המערכת הביורוקרטית הנאצית ואף היקסמות מהם. זו במובנים רבים היקסמות אנכרוניסטית של הווה תאגידי ופוסט-אידיאולוגי המושלך על העבר.
ההיקסמות ממנכ"לים יצירתיים כמו סטיב ג'ובס לא רחוקה כל כך מהעיסוק באייכמן כקרייריסט "ספציאליסט" מקצוען של השמדה; העיסוק במנגנון ההשמדה הנאצי שחיפש ומצא ביעילות כזו את היהודים האירופאים אינו רחוק כל כך מההתפעלות מיעילותו של מנוע החיפוש של "גוגל".
אבל, וזו מעלתו השנייה של הרומן, ברעם יוצר מהאנכרוניזם הזה השלכת ההווה על העבר דבר מה מעניין. בניגוד למגמה המוזכרת,
האנכרוניזם שלו בוטה וכמעט חשוף. תומס עובד בשירותה של חברה אמריקאית ומנהל את סניפה הברלינאי. תומס גם מטופל אצל פסיכואנליטיקאית יהודייה. כך מתאפשר לברעם להחדיר פרספקטיבה של עידן אמריקאי אינדיווידואליסטי וגלובלי לשנות ה-30. האנכרוניזם הזה הופך למשל למרתק כשברעם שולח את תומס לבנות מודל של "חקר שווקים" לניתוח האופי הפולני שמשרת את הנאצים במלחמתם.
בקריאה נדיבה ייתכן והעמדת הקפיטליזם האמריקאי בצד הנאציזם ואף בשירותו לא רק יוצרת עניין בגין הקונטרסטיות החריפה, אלא אף מעניקה זווית רעננה להבנת הנאציזם. בקריאה נדיבה פחות ההצבה הזו חושפת את התשוקה הלא מודעת של הטקסט: טיהור שמם של השאפתנות האישית והקפיטליזם האמריקאי. השאפתנות האישית של הגיבור הגרמני-אמריקאי נתפסת כחיובית מפני שהאלטרנטיבה היא לאומנות רצחנית או דיקטטורה טורפנית של הפרולטריון.
"אנשים טובים", ניר ברעם, עם עובד-ספריה לעם, 510 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם