הון אנושי: ראיון עם רועי צ'יקי ארד
ביום שבת הקרוב יעלה במסגרת התערוכה "גאולה דרך הביבים" המחזה "קדימה - מחזה על הון ולבנון". המחזאי רועי צ'יקי ארד מספר על המלחמה כקלישאה, על שטחיות התיאטרון בארץ ומבטיח: "מדובר בהצגה מצחיקה"
במסגרת ארועי הפתיחה של תערוכת האמנות העכשווית "גאולה דרך הביבים", שמתחילה היום (ה') במרכז המבקרים של השפד"ן, תעלה ביום שבת הקרוב ההצגה "קדימה - מחזה על הון ולבנון", המחזה הראשון שמעלה קבוצת "מעיין", אותו כתב הסופר ואיש הרוח רועי צ'יקי ארד.
על הבמה: הון, שלטון, מכשפות, חייל חטוף שניצל ממוות, חיילי חיזבאללה ששואפים להשתמט, והכל מתערבב יחד לכדי פריק שואו, מחזמר וגרוטסקה. בהצגה, שהיא למעשה מחזה הקראה, משתתפים השחקנים יובל שגב, זבולון מושיאשווילי, יובל בן-עמי ואחרים, והעלילה מגוללת את סיפורו של אל"מ צביקה עופר, כוכב הקצונה הגבוהה של צה"ל, שמואשם באחריות לחטיפה שפתחה את מלחמת לבנון השנייה.
בהמשך הוא בורח מהארץ אל הג'ונגלים של מרכז אמריקה ופוגש בבעלת אוב, המבטיחה לו שתוכל לשנות דבר אחד בעברו אם ירצה בכך. אל"מ עופר רוצה לבטל את המלחמה, אך הוא לא מבין איזו מציאות של שחיתות וציניות עומדת לבוא במקומה.
"חלק גדול מהנושאים בהצגה עלו אצלי בעקבות עבודה שלי עם קבוצת 'גרילה תרבות', שזו קבוצת משוררים ואומנים שהקמתי ועוסקת ביצירת תרבות אלטרנטיבית ובהבאתה לציבורי עובדים", מסביר ארד בשיחה עם nrg מעריב. "לדוגמא: הגילוי כמה כוח מופעל נגד עובדים בישראל על ידי בעלי ההון והמעסיקים או הרעיון שלפיו המלחמה היא דבר רווחי מאד לחלקים מסוימים בחברה הישראלית ובחברה הלבנונית.
"כך למשל, יש בהצגה דמות של חייל חיזבאללה שמנסה להשתמט משירות בחיזבאללה. רצינו להדגיש את העובדה שיש שני צדדים למלחמה לא רק צד אחד", הוא מוסיף.

אבל בכל זאת אתה מתנגד להגדרה של ההצגה כהצגת פרינג' מחתרתית.
"נכון, מכיוון שאני חושב שדווקא תיאטראות כמו הקאמרי והבימה הם הפרינג' האמיתי. אלה תיאטראות שמגישים משהו לא רלוונטי, מנותק ואנחנו מגישים את המנה המרכזית. את החומוס-פול-ביצה של התרבות הישראלית. אנחנו מדברים על מה שקורה באמת בישראל - הנישול של האזרחים".
איזה נישול?
"על ידי כך שמשלמים לאדם הפשוט והעובד שכר רעב ולא נותנים לו להתקיים בעצם, לדוגמא. זה כיבוש פנימי, של האזרחים על ידי המדינה שלהם. עם זאת, חשוב לי להגיד שההצגה היא מבדרת ומהנה מאד, ולא איזה כובד עם מסרים חברתיים מתישים
"אז מעבר לאני מאמין הפוליטי שאומר בעצם שהמלחמות רעות לאזרחים או לפחות לרובם (עניין די קלישאתי, אני מניח), הייחוד של ההצגה הוא שהיא מאד מצחיקה וקומית".
מלחמות רעות לאזרחים, כמסר פוליטי, זה אכן משהו קלישאתי, אתה מודה בזה בעצמך. לא חששת לצאת שטחי ופשטני מהבחינה הזאת? הפוליטית?
"השתדלתי להיות כמה שיותר פשטני ושטחי. אני משתדל תמיד להיות כמה שיותר פשטני ושטחי, אבל אני חושש שלא הצלחתי. רציתי שהדמויות יהיו לא מורכבות מבחינה פסיכולוגית, שיהיו סיפורים פשטניים".
למה שמישהו ירצה בזה?
"מבחינתי, עומק הוא בדרך כלל מילה נרדפת לקשקוש ולניסיון לא להגיד כלום".
עומק הוא מילה נרדפת לקשקוש ולניסיון לא להגיד כלום?
"עומק זה דבר פיקטיבי. אם אתה משווה את העמוק והרדוד, בעצם אין ביניהם הבדל. המחזה הזה הוא יוצא דופן על רקע התיאטרון הישראלי שלא אומר כלום חוץ מקלישאה של 'יורים ובוכים', ומנסה מאד להצניע את האמירות שלו ולהשביע את הקהל".
גם אם זה נכון, אז זו בדיוק הבעיה, שמשיקולים מסחריים התיאטרון הישראלי פונה לסיפורים פשטניים, רדודים ושטחיים. אבל אתה טוען שאתה עושה בדיוק את זה ובמכוון.
"לטעמי הבעייה בתיאטרון היא הפוכה. מנסים לעשות דברים מורכבים ובסוף לא רואים כלום ולא מבינים כלום. בעיקר כשעוסקים בפוליטיקה".
אז הבעיה של ההצגה "מרי לו" לדוגמא זה שהיא לא מובנת?
"אני לא רוצה לעסוק בהצגות ספציפיות כי אני לא רואה הרבה תיאטרון. הייתה לי איזו רתיעה ממנו במשך שנים, שהשתנתה רק בשל העבודה על ההצגה הזאת".

הבנתי. למה ההצגה מוצגת דווקא במרכז השפד"ן?
"כי זה מגניב, שונה, מקורי ומפתיע. וגם כי מבחינה סימבולית עניין סילוק השפכים בצורה סטרילית הוא משהו שמאד מתאים לנושאים של ההצגה הזאת. גם ויזואלית יש לשפד"ן לוק תעשייתי מגניב כזה שמתאים להצגה וזה גם מעניין בקונטקסט היותר רחב של הצגת תיאטרון שמוצגת בתוך תערוכה של אמנות פלסטית.
"כמו שיש וידאו ארט בתערוכה או בהצגה, אז פה אתה עושה הצגה ומכניס לתוך תערוכה. לגבי העבודה בשפד"ן, הקושי הכי גדול עד כה היה להביא אנשים לראשון לציון שנראית לאנשים כמו חו"ל ואני מרגיע אותם שיש ההסעות".
התערוכה "גאולה דרך הביבים" תתקיים בבמהלך חו"ל המועד פסח עם עבודות של סיגלית לנדאו, קרן רוסו, עדי נחשון, אלי גור-אריה, דרור דאום ועוד. ההצגה תעלה במוצ"ש, ה-27 במארס, 19:30 באודיטוריום של מרכז המבקרים.