סוגרים ספרים
עם צאת סדרת "עם הספר: פרוזה ישראלית" של ידיעות ספרים תוהה מנחם פרי על מטרותיה, על השיקולים בבחירת הספרים והסופרים, ועל הצורך של הקוראים ושל התרבות הישראלית בסדרה כזאת. דעה
הסדרה החדשה של ידיעות ספרים "עם הספר: פרוזה ישראלית" היא אכן ספרים "אחת-ולתמיד", שיוכלו לעמוד סגורים בסלון בלבושם האחיד, מבלי לתרום דבר למחזור הדם של הספרות ולמודעותה העצמית. "שום בית ישראלי אינו שלם בלעדיהם"; "להחזיר לבית הישראלי את נכסי צאן ברזל"; "עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית"; "ארון הספרים הביתי הוא הביטוי הנכון והחזק ביותר לזיקתנו התרבותית והלאומית" - מצבור המטאפורות המליציות, מן הפרסומות ומן הטקסט הקבוע על הכריכות הקשות של הספרים, מטאפורות שרובן ככולן מתחום הארכיטקטורה ועיצוב-הפנים, חושף מבלי-משים את כוונותיהם האמיתיות של יוצרי הסדרה.
מיהו העורך האנונימי שהכין את רשימת עשרים הספרים שזכו לתואר "מיטב הספרים מן השורה הראשונה בישראל"? (והאם המשפט הזה רומז שיש בשורה הראשונה גם ספרים שאינם 'מיטב'?) מה היו הקריטריונים שלו לכלול ספר ב"קאנון" הזה? איזו אמירה על הספרות הישראלית הוא ביקש לבטא? כעורך אחראי מופיע שמו של דוב אייכנוולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, שלא קרא רבים מן הספרים הללו, אז מי בחר והחליט? נראה שהעורכת היתה יד-המקרה-והאלתור, וכך נותרנו עם משפטי הנמקה ריקים בנוסח "מיטב הרומנים עד שנות האלפיים" ש"עיצבו את ההוויה והתרבות, את השפה העברית ורבדיה".
שמיר, יזהר, הנדל, שדה, עוז, קניוק, באר, מגד, עמיר, נתן שחם, הופמן, מאיר שלו, קנז, סמי מיכאל, אפלפלד, מטלון, א.ב. יהושע, צרויה שלו, חיים סבתו, גרוסמן - לרשימת ה"שמות" השתרבבו גם כאלה ששום איש ספרות לא היה מכריז עליהם כנכסים חשובים של הספרות הישראלית. האם הם מצאו את מקומם בה רק משום שספריהם היו בעבר ברשימות רבי-המכר? אחד מהם מן הסתם התגלגל אליה
וכאן נגענו בשורש הסיבה למקריותה וקלישותה של רשימת "עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית" - לכך שגם הסופרים שאמורים להיכלל בה אינם מיוצגים דווקא בספר שהוא מיטבם (לא "מר מאני" או "מולכו" או "גירושים מאוחרים" של יהושע, לא "התגנבות יחידים" של קנז, לא "ימי צקלג" של יזהר); להיעדרותם המדהימה של ענקים כמו יעקב שבתאי, חנוך לוין, ולדידי גם ישעיהו קורן ויוסל בירשטיין; לעובדה שאין בה זכר לעמליה כהנא-כרמון, יהודית קציר, אורלי קסטל-בלום, אף שמופיעה בה צרויה שלו; ולעומת אחרים שנמצאים בה, לא כלולים נסים אלוני, חנוך ברטוב, יוסף בר-יוסף, דויד שחר ויצחק אורפז; והיא מתעלמת משלושה סופרים צעירים ובולטים - אתגר קרת, יובל שמעוני וסמי ברדוגו - שהם כותבים "מכוננים" בספרות העברית, אשר פתחו לה פתחים חדשים ורעננים הרבה יותר ממחצית הרשימה.
"מיטב הרומנים" של ספרות עכשווית חיה אינו יכול להיות פרי משא ומתן מסחרי בין "ידיעות ספרים" לבין ההוצאות שאכן עשו את הספרות העברית בשישים השנים האחרונות, אך עתה הן רעבות למעט מזומנים. הוצאה שאין לה חלק ממשי בטיפוחה של הספרות הישראלית, ותלויה בבניית סדרה כזאת בהיענותם של המו"לים המחזיקים בנכסים הספרותיים - אשר יש להם מן הסתם תוכניות משלהם בנוגע לספרים הללו ושיקולים משלהם את מי להכניס כשותף - אינה יכולה לספק לקוראיה אלא ליקוט אקראי ובלול, המתחזה לקונצנזוס.
בספרות אין קונצנזוס, ופרט לשישה-שבעה רומנים שמעמדם חד-משמעי, ורובם דווקא אינם ברשימה של ידיעות, אמורה רשימה כזאת לבטא לא יותר מאשר את הצעתו של עורך בעל טעם וזהות, הצעה שבהכרח תיתקל בהצעות נגדיות. זהו השיח שבאמצעותו מתגבשת תרבות. הרשימה של ידיעות לא משתתפת בשיח הזה, כיוון שהיא חסרת אמירה ואיננה ביטוי לטעמו של עורך שמכיר את הספרות העברית ויש לו עמדה כלפיה.
הרשימה המזדמנת מבית ידיעות אחרונות, יותר משהיא "הביטוי הנכון והחזק ביותר לזיקתנו התרבותית והלאומית" (אלוהים ישמור!), מזכירה לי את הארוחה שהייתה מכינה לאקאקי אקאקייביץ' בעלת הבית שלו, בשובו ממלאכת-ההעתקה שלו במשרד: "בבואו הביתה היה יושב מיד אל השולחן, גומע בחופזה את חמיצת הכרוב שלו ואוכל נתח בשר עם בצל, בלי להשגיח כלל בטעמם, בולע הכל, לרבות הזבובים וכל מה שזימן לו אלוהים באותה שעה".
אבל שלא כאקאקי, אינני יודע מי יגמע ויבלע את הספרים הללו, שנועדו אכן לפאר את הארון ב"עיצוב מחודש ואחיד". כי ספרים שנועדו לא לקשט את הסלון, אלא להעשיר את חוויותיהם של יושביו, לעניין דור חדש של קוראים ולאַתגֵר דור חדש של כותבים, יש לעדכן לא רק בהדפסה ובעטיפה חדשות, אלא בעיקר בעריכה חדשה. מנדלי, ביאליק, ברנר, עגנון, הזז, ורוב הגדולים האחרים, ערכו ותיקנו ועידכנו את ספריהם - מי יותר ומי פחות - בכל מהדורה חדשה.
כדברי אוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת המחול בת-שבע, בראיון לקראת העלאת יצירות ותיקות שלו על הבמה מחדש: "היצירות שלי הן לא ממדף ספרים שנשלף. הן כל הזמן נמצאות בהתהוות, בעדכון, בתהליך; ואם יצירה לא נמצאת בתהליך, היא נעלמת". בספרות שאמורה להמשיך לחיות ולהזין את הזיכרון התרבותי יש להעניק גם עיצוב ועטיפה ייחודיים לכל ספר, בצד סימני ההיכר של הסדרה; התלבושת האחידה שנראית יפה בארון לועגת לַפְּנים של כל ספר, הופכת אותו ל"עוד אחד".
משתתפים בסדרת "הפרוזה הישראלית" הזאת גם שלושה רומנים של הספריה החדשה: "אשה בורחת מבשורה", "מסע אל תום האלף" ו"רחוב המדרגות". לדידי היה ראוי ומכובד לסרב לשתף פעולה עם סדרה שאלה אי-העקרונות שלה, וכוונתה רק להציג ציפוי דק של תרבות, כמסווה לעשיית ממון. חודשים ארוכים התמדתי בסירובי, למרות לחצים ומניפולציות מן הסוג הנחות ביותר. בסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בפני הפצרותיהם העקשניות של שניים מן הסופרים, שלאחר שראו שפלוני ואלמוני מהוצאות אחרות "כבר בִּפְנים", סברו כי אי-השתתפותם תפגע בהם. אני חשבתי שהיא דווקא תכבד אותם, אך לבסוף נכנעתי להם, בלית ברירה ובתנאים מגבילים.
יעקב שבתאי לא היה יכול ללחוץ עלי, והיעדרותו מן הסדרה היא אכן אמירה. לא נמסרו לסדרה "עיין ערך: אהבה" ו"ספר הדקדוק הפנימי" - רומנים שגרוסמן ערך אותם לאחרונה מחדש. וגם לא "גירושים מאוחרים" של יהושע, שמהדורת 2010 המחודשת שלו (סְדר חדש, עריכה חדשה, פרק נוסף) ראתה אור בימים אלה. "מר מאני" ו"מולכו" נשמרו אף הם, וכמו השניים של גרוסמן הם מיועדים לסדרת "הנבחרים" של הספריה החדשה, שנהגתה כבר לפני שנה. את בירשטיין, לוין, קציר, קסטל-בלום, ברדוגו, קורן, עמליה כהנא-כרמון ועוד, איש לא ביקש ממני, לשמחתי.
המאמר התפרסם במקור באתר הספריה החדשה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם