אחרי עשרים שנה: ביקורת על "קיר/זינה"
אוהד נהרין משיב את היצירות "קיר/זינה" של להקת המחול בת שבע לבמות, עשרים שנה אחרי שעלו לראשונה. ענת זכריה חזרה מאושרת
ב"קיר", היצירה הפותחת, כל הרקדנים לבושים בתלבושת אחידה בצבע חאקי. הרס"ר שלהם הוא רעשן עץ המסתובב בקצב אש על ידי רקדן הלבוש בחליפה. כולם רוקדים אותו דבר, כולם נופלים, כולם קמים, כולם נעים בכוח מתפרץ של דיוק ועדינות המטיח אותם באדמה ומניף אותם שוב. נדמה שהם נישאים בכנפי רוחות עמוקות יותר, אלה הגלומות בגוף האנושי ובזכרונותיו האצורים בו משרשרת הדורות. רק רקדנית אחת הנעה לאיטה אל קדמת הבמה, תצליח לעצור באצבעותיה העדינות את הסחרור הסוער, מבינה את טבעו הפגיע. לפתע שקט בא.
פטיפון ישן משמיע שיר עברי, "את יכולת לעשות אותי מאושרת" הוא שר, הרקדניות יושבות אוספות נשימה והמוזיקה - עיגול של אור בחשכת היער נושרת אל תוך עצמה, כשהן הופכות פנים אל איזה קול אהוב מבלי לזוז. "את יכולת לעשות אותי מאושר" הוא ממשיך ושר.

קיר/זינה
צילום: גדי דגון
ליצירה "קיר" יש טעם אדמתי, חרסי, חי מאוד. טעם כזה המתאים למקום שלנו כאן, לקולות הדיבור המקומיים, לאוויר, לאור, לחום, לסוג הרעב ולאופן ההיענות לו. לרצף הזורם של גוף פשוט, שאין בו שום גינונים מודעים, אלא הוא מתאים כמו מיתר מכוונן היטב למיתרים אחרים, המותחים ביחד את היום כולו.

קיר/זינה צילום: גדי דגון
אם ב"קיר" יש תחושה של ניצחון ב"זינה" יש הרבה רגעים שמדברים תבוסה. זה נפתח בחמישה לוחמים הרוקדים בקדמת הבמה. מאחוריהם ברקע, על כסאות קטיפה אדומים, יושבים רקדנים לבושים שחורים, לרגליהם גרביים אדומים. קפואים הם שופטים את המתרחש, אחר כך הם בעיקר יגידו שהם מתנגדים.
קטעים רבים ב"זינה" נדמים לנו
כמו התרחשויות בתוך חלום - נגן חמת חלילים בלבוש מסורתי חוצה את הבמה ומנגן, רקדן עם מצלמת וידאו עובר בין הרקדנים, עוצר אותם מתנועתם, נדחף אל העיניים וסוחט אמירה שלא נשמעת לנו. רקדן בלבוש אסטרונאוט מרחף קדימה באיטיות ושואל: "למה ילדים דתיים מפחדים מכלבים?", רקדנית יפנית מספרת לנו סיפור בשפה זרה. "למה לא התנגדת?", שואל אותה רקדן אחר נושא מגאפון, ובשבריר שנייה הופך הסיפור התמים שלה להודאה בזמן חקירה.
ב"קיר/זינה" אוהד נהרין נותן לנו להיפתח, להיסגר, להיפתח, הכל ברמה של הבשר שלנו. הוא עושה אש מכל הבא ליד, ואחרי שהתרגלנו, אי אפשר להסתפק בפחות יופי מזה. אותי הוא עשה מאושרת.