קו המשווה: ספר מלא פלאות
האוטוביוגרפיה של נתן זך סוערת ומפתיעה, וליעד שהם הוא סופר המתח הטוב בישראל
- ביג בן: יאיר לפיד, אלירז שדה ומלכת היופי
כך, למשל, מצטט זך מכתב מדהים של קפקא (לידידתו פליצה), שבו קוטל הסופר הגאוני את אלזה לסקר שילר המופלאה: "אינני יכול לסבול את שיריה. אינני חש בהם אלא שעמום על ריקנותם ועל העמדת הפנים המלאכותית של אשה שמטרפת את עצמה לדעת". איך אפשר לטעות כל-כך? (זך עצמו הוציא כזכור כרך תירגומים משיריה של אלזה לסקר שילר).
במקום אחר מצטט לנו זך שיר של אלן גינזברג בתרגומו, שבו מספר לנו המשורר היהודי ההומוסקסואלי (גם הוא משורר ענק), איך סיפר לאביו על ההומוסקסואליות שלו:"פניו הוכו בתדהמה. 'אתה מתכוון שאתה אוהב לקחת איברי-מין של/גברים לתוך פיך?'/. נדהם באותה מידה, 'לא,לא', שיקרתי, 'לא לזה הכוונה'". בהמשך מטלטל אותנו גינזברג בתיאור זיקנתו הנוראה של אביו , שהמליץ לפיטר, ידידו של גינזברג, "אל תזדקן לעולם".
די בציטטות מרעישות מסוג זה, כדי להדגים לנו, למה ספרו של זך הוא תענוגי כל-כך, כאילו הכניס לתוכו את כל הדברים המעניינים שהוא יודע, גם אם זך טועה בו טעויות לא מעטות, רוחניות, אנושיות, שיריות. אבל הוא בוודאי לא טועה באנקדוטות, שחלקן בלתי רגיל בעוצמתו.
כך,למשל, מספר לנו זך דברים כדיוקם על אותו ערב אלכוהולי בלתי-נשכח בבר זונות תל-אביבי משנות השישים, "קוויקי בר", כשנתן אלתרמן קם ודיבר, וזך צעק מה שאסור לצעוק בבית זונות: "זונות, תשתקו! אתן יודעות מי המדבר". בתגובה הסתער על זך אחד הסרסורים, "ובידו סכין ומזלג שכוונו ישר לחזי". ומי התייצב בין זך ובין הסרסור? ניחשתם נכון: "אלתרמן, בכבודו ובעצמו, הטיל את גופו בין התוקף וביני, ובכך אולי הציל את חיי". מה חיים הכט היה עושה במקרה כזה?
וכדאי לזכור שאלתרמן הוא המשורר שזך הטיל בו דופי במאמרו המפורסם (והשגוי לחלוטין. זך מעולם לא הבין את אלתרמן). אגב, במקום אחר מגדיר זך את אלתרמן כ"איש הכי כריזמטי שהיכרתי בחיי". אתם מבינים? יחסי אהבה-שינאה כבדים היו כאן.
זהו ספר מלא פלאות,
אבל האוטוביוגרפיה הספרותית המאוחרת הזו (שבה מתוודה זך גם וידויים אישיים מרחיקי לכת על אמו האיטלקיה, הלא-יהודייה, שהתעניינה בשמלות ובאיפורים ו"לא שמה זין" עליו (כך!) ועל אביו שנשא על עצמו את זר הקוצים של מוכר ביצים בשוק הכרמל כדי לפרנס את משפחתו הלא מאושרת ועוד ועוד. בסך הכל, מעשה כתיבה אמיץ, מפואר ומאוחר של זך, גם אם רק מעטים יוכלו להבין את הקשריו הפנימיים.
יש כמעט רק מבחן אחד לספר מתח: באיזו מהירות אתה בולע אותו? וסגולתו הנדירה של ליעד שהם ("משפט חוזר", הוצאת כנרת) הוא שמותחניו נבלעים פחות או יותר כבכורה בטרם קיץ (יש מליצה כזאת, נכון?).
- ומה חשב רן יגיל על "משפט חוזר"?
כתיבה פשוטה לגמרי, לא מבריקה בכלל (לעומת הרלן קובן המזהיר, למשל), אבל עושה את העבודה. במקרה זה מדובר על איש המורשע ברצח צעירה, נדון למאסר עולם, ואחרי 16 שנה בכלא מנסה בתו להביא למשפט חוזר שיזכה אותו. אני מבטיח מתח. אז מה אם זה הדבר היחיד שיכול סופר המתח הטוב ביותר בישראל היום לספק?
הַמְכַשֵּׁפָה הֻזְמְנָה לִימֵי הַהֻלֶּדֶת, וְעַל כֵּן לֹא/ אֵרְעָה כָּל תַּקָּלָה.
כבר יותר מארבעים שנה מתפעל ידידי המשורר תנחום אבגר, מעריצו של נתן זך, מן השורה הזאת מתוך "השיר על הזמיר" ("שירים שונים", הקיבוץ המאוחד), ואכן יש בה חן אופייני לזך של שנות השישים. אוורירי, ערמומי משועשע ואלגנטי עד הסוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם