כאבי תופת: ביקורת על "מטען הכאב"
"מטען הכאב" אולי לקח את כל האוסקרים, אבל זה לא הופך אותו לסרט טוב או חשוב. מאיר שניצר לוקח רגע לדון ברצינות בשיר הלל לבשר חרוך
''מטען הכאב'', ארה''ב ,2009
הקביעה ש"המלחמה היא סם" הושמה כמוטו בתחילתו של הסרט, אך לאור המשכו כלל לא ברור אם סם נרקוטי זה טוב או רע, ואם "מטען הכאב" מתריע כנגד התאווה לקרב או דווקא מצדד בה. הדילוג בין הקצוות הללו, וחוסר הרצון לנקוט עמדה חד משמעית כלפי המעורבות האמריקאית בעיראק, היא יסוד השקר שמוליך את רצף הסצינות (העצמאיות למחצה) שמרכיבות את "מטען הכאב".
היבטיו השליליים של סרט זה נובעים קודם כל מההחלטה המקדמית של יוצריו - התסריטאי מרק בואל והבמאית קתרין ביגלו - להביא את המלחמה נטו אל הבד, כשהיא נטולה כל מעטפת להסברת הסיבות שהביאו את החיילים האמריקאים אל חוצות בגדד הבוערת. מהלך ההימנעות מההיבט הפוליטי הוא תמיד בבחינת אמירה פוליטית חד משמעית, והדברים מוכרים היטב מהדוגמאות הישראליות על אודות הפלישה וההתקפלות מלבנון: "שתי אצבעות מצידון", "לבנון", "בופור". כל זאת על פי הכלל הנודע: לא אמרת, אמרת הכל.
לא זו בלבד שהחיילים מוצגים ב"מטען הכאב" כאילו נוצקו מלידתם אל תוך סביבתם העיראקית, ולא פלשו אליה, הם גם בגדר של נוצרים טובים. היבט זה בולט במיוחד באופן שבו נוצרים החיילים את נשקם כל אימת שהם פוגשים באיזשהו מוסלמי חשוד-עד-חשוד-מאוד. ההימנעות מהפעלת נשק כלפי האחר-החשוד זורעת בעיקר הרס אצל האמריקאים ההומניים כל כך. שהרי במרבית המקרים, לפחות על פי שברי העלילה ב"מטען הכאב", מתנקמת בהם ההתאפקות הזו, ולעיתים הם משלמים בחייהם על רצונם הנחוש לשמור על טוהר הנשק. אפילו דובר צה"ל כבר לא מרחיק לכת עד כדי כך בטיוח האמיתות היומיומיות. ביגלו כן.
מקבץ הסצינות השונות, שמרכיב את הרצף הכאילו-עלילתי של הסרט, עוקב אחר 38 ימי פעילות קרבית של יחידת מפרקי פצצות הפועלת בבגדד. ביחידה שלושה חיילים, שהמרכזי בהם הוא המומחה לנטרול חומרי נפץ, בגילומו הלא-כלומי של ג'רמי רנר, שתפס מועמדות לאוסקר בשל עבודתו כאן.
רנר אינו מגלם חייל. הוא מגלם אידיאה של לוחם, והתפקיד שלו קרוב מאוד לדמות קומיקס מצוירת. כשהוא עוטה עליו את חליפות המגן הכבדות, הוא דומה לרובוקופ מכני או לקווטרבק מהפוטבול. בשני המקרים לא מצליחה ביגלו לכונן על הבד סיכוי להזדהות עם הדרמה עאלק, או עם המתח היומיומי שבמחיצתם הוא מעביר את שירותו הצבאי. עד כה, מספרות דקותיו הפותחות של הסרט, פירק רנר זה 873 פצצות חיות ובכל זאת נותר שלם בגופו. סוג של משחק בהמשכים ברולטה רוסית.
מערכות היחסים בינו לבין שני עמיתיו לצוות מעצבות סוג של הומו-ארוטיות מודגשת, המשלבת בשר חשוף, התפלשויות הדדיות, גופניות מוחצנת וגרימת מכאובים/תענוגים בכוונה תחילה. מובן שאין זה
היכולות המקצועיות הגבוהות שמפגינים הבמאית ביגלו והצלם הראשי שלה בארי אקרויד, רק מגבירות את הניכור כלפי הסרט הבלופרי הזה. מגוון של סצינות יום ולילה, המדגישות את הווירטואוזיות הטכנית של צוותי הצילום (ארבע מצלמות ידניות המכתיבות ל"מטען הכאב" איכויות של סרט תעודה), בצירוף סגידה אל ריחות הבשר האנושי החרוך, מקרבת את התוצר הפילמאי הזה אל עבודותיו של קוונטין טרנטינו. בקיצור, מי שאהב את הזבל ב"ממזרים חסרי כבוד" עשוי ללכת שבי גם אחר סרטה של ביגלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם