ביג בן: שכונת חיים
איזה כיף ש"עג'מי" לא זכה באוסקר. ולא רק בגלל שסכנדר קובטי מספר לנו איך אפשר לזכות במענק של שני מיליון שקל מקרן הקולנוע ואחר כך לירוק לנו בפרצוף, הוא גם מוציא את דיבתה של השכונה היפואית. וגם: חטופים, יאיר לפיד ומארינה מקסימיליאן בלומין
זה נורא פשוט: מה שמרגש אותי הוא טוב. מה שלא מרגש אותי הוא לא טוב. ותוך כדי צפייה בפרק הראשון בסדרת הדרמה החדשה של גידי רף "חטופים" ירדו לי הדמעות מעצמן. פה ושם. והשתנקתי פה ושם. בהחלט. כן.
- לטור הספרותי של מנחם בן
אז נכון שחלק ממבקרי הטלוויזיה דיברו על קלישאות (השבוי שהחברה שלו התחתנה תוך כדי השבי עם אחיו; השבוי שנזכר בסיוטי השבי תוך כדי ניסיון כושל לשכב עם אשתו אחרי 17 שנה וכו' וכו') ונכון שפה ושם יש חריקות קטנות (למשל האנכרוניזם הלשוני של החטוף האומר "למה זה מרגיש לי כמו..." לפני 17 שנה לא אמרו בעברית "מרגיש
ומול המשחק הנפלא של יעל אבקסיס ומילי אביטל ועדי עזרוני ואסי כהן ויורם טולדנו וישי גולן ושחקני המשנה למיניהם - אני יכול רק להתפעל מגידי רף ולדעת שנסחפתי עמוק לתוך העניין המוקצן הזה (כי דרמה היא הקצנה).
"עג'מי" הוא פשוט סרט ילדותי וגרוע שהשמצת ישראל היא הדבר היחיד המתוחכם בו, משום שההשמצה הזאת לא נעשית בדרך ישירה אלא באמצעות הצגת שכונה ישראלית תל אביבית מסוימת (עג'מי במקרה זה) כמקום רע, מבחיל, אלים, מלא סכינים וחיתוכים, מלא ערבית, מלא שוהים בלתי חוקיים מהשטחים ומכיוון שאף אחד לא מספר לקהל הבינלאומי שזו לא ישראל, אלא רק שכונה ערבית אחת מתוכה שגם היא מוצגת בעיוות מיוחד ודיבתי (כי ברור שעג'מי היא מקום נחמד בסך הכל כמו כל שכונות ישראל), אז ברור שהשורה התחתונה היא: אל תבואו לכאן, אל תתמכו בדבר האלים והמדכא הזה הקרוי "ישראל".
איזה כיף ש"עג'מי" לא זכה. ואיזה כיף ש"בופור" לא זכה ואיזה כיף ש"ואלס עם באשיר" לא זכה. ואיך אני יודע ש"עג'מי" הוא דיבה? כי לא זו בלבד שהבמאי סכנדר קובטי לא מספר לנו על נחמדויות שכונת עג'מי וקסמיה (יפו, אתם יודעים יופי של מקום), הוא גם לא מספר לנו שתושב עג'מי (כמוהו) יכול לזכות במענק של שני מיליון שקל מקרן הקולנוע הישראלי ואחר כך לירוק לנו בפרצוף. היש מקום מפנק מזה בעולם?
במקרה פתחתי את "מועדון ארוחת הערב" וראיתי את מארינה מקסימיליאן בלומין שרה עם מאיה בוסקילה את "פתאום קם אדם בבוקר" של אמיר גלבע, וזה היה כל כך כייפי ומדויק ומלא רצי אור (אפשר להגיד ככה?). שתי זמרות גדולות ושיר משוררי אחד, וכל זאת בתוך כל ים השירים המזרחיים. עוד לא הכול אבוד (ועדיין אני חושב שריבוי תוכניות האוכל בטלוויזיה הוא תועבה).
אין גבול לפלצנות: מישהו בשם עודד אסף (אין לי מושג מי זה) כותב במוסף הספרותי הפלצני של "הארץ" נגד אחד הלחנים היפים ביותר שחוברו אצלנו אי פעם - לחנו של נפתלי אלטר ל"עוד חוזר הניגון" של אלתרמן, בביצועו הנפלא של ברי סחרוף.
לדעת עודד המנדנד, אלטר "הצטמצם במאגר דל ושטוח של תנועות מלודיות והרמוניות" (כאילו מוזיקה היא מתכון לעוגה), ואילו קולו של ברי סחרוף נשמע לו כ"קול רדום וסטטי". ואני שואל: כמה מטומטם אפשר להיות?
הוצאת ידיעות ספרים יוצאת במבצע ספרותי חדש: מבחר ספרי הפרוזה בספרות הישראלית, והחוסרים גדולים (איפה "זיכרון דברים" למשל? בטח הייתה בעיית זכויות עם הספריה החדשה), והבעייתיות גדולה ("בדרך אל החתולים" של קנז הוא ספר מנייריסטי מנג'ס וגרוע; "מסע אל תום האלף" של א"ב יהושע הוא שעמומון כבד וטרחני; "עשו" של מאיר שלו הוא הרבה פחות טוב מ"רומן רוסי" וכו' וכו').
אבל יאיר לפיד כבר ממהר להתייצב ולהתחנף, ממש כמו שעשה בפעם הקודמת כשהוצאת "ידיעות ספרים" יצאה עם מבצע "עם הספר" הרבני והמרושל שלה שהיה מלא ליקויי חובבנות ושיממון. ממש לא סימפתי איך הפך לפיד בשנים האחרונות מפיליטוניסט חינני לנאד נפוח של יחצנות מעונבת. "אולפן שישי" עשה לו את זה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם