אחלה דמוקרטיה: על "עג'מי", טקס האוסקר ופופוליזם

הגיע הזמן להבדיל בין חופש הביטוי לחופש המימון. סכנדר קובטי ומוחמד בכרי ראויים לפתחון פה. האם עלינו לממן את היריקות הללו? בטוח שלא

בן דרור ימיני | 8/3/2010 4:30 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
יש אגדה שאומרת ש"סרטים ישראלים זוכים בפרסים חשובים בעולם". לא מדויק. התמריץ החשוב ביותר לזכייה בפרס בינלאומי הוא היותו של הסרט אנטי-ישראלי. "גן-עדן עכשיו", סרט אמפתי למתאבדים, זכה בפרס אמנסטי ובפסטיבל ברלין. "ואלס עם באשיר", שנוטה להאשים את ישראל בטבח בסברה ושתילה, זכה בגלובוס הזהב בפרס סזאר. "ג'פה" לא היה זקוק אפילו לתחרות כלשהי. התסריט הזוועתי הצליח להשיג מימון משלושה מקורות ציבוריים בישראל (שבוטל בחלקו, בעקבות מחאה). הפרסים עוד יגיעו. הדבר הישראלי היחידי ברוב הסרטים הללו הוא מימון או סיוע של קרן ציבורית. אחלה דמוקרטים אנחנו.

סכנדר קובטי, אחד מבמאי "עג'מי", מכיר את המציאות הזאת. הרי הוא במקצוע הנכון. הסרט שביים, למזלו הרע, נמלט מהמלכודת האנטי-ישראלית. לא שזה סרט ציוני. על זה אין מה לחלום אצלנו, בוודאי שלא על חשבון קרנות ציבוריות. אבל זה סרט שלא זכה לתווית הכל כך חשובה, "אנטי-ישראלית", לצורך הצלחה.

קובטי ניסה לתקן את המעוות. אבל זה קצת מאוחר. כשההצהרה "אני לא מייצג את ישראל" שוחררה, התוצאה עדיין לא פורסמה, אך ההצבעה הסתיימה. כדי לעודד את סיכויי הזכייה, היה צריך קובטי לצאת עם ההצהרות הללו הרבה יותר מוקדם. הוא היה יוצר רעש.

עבדכם הנאמן, אולי, היה תורם לו מאמר גינוי, כדי לקדם את הזכייה. "אנשי רוח ותרבות" בעולם היו מתגייסים עם עצומות הקוראות להחרמת ישראל שמדכאת את המיעוטים, האבוריג'ינים, האינדיאנים וגם את נשות סעודיה (זה קרוב, אז למה לא להאשים את ישראל), והסרט היה זוכה לכבוד וליוקרה. הזכייה הייתה הופכת לצו השעה.
זה לא מאבק למען שוויון או זכויות

קובטי, אפוא, יודע את מלאכתו, גם אם באיחור. יזכה או לא יזכה באוסקר, המצעד ימשיך לצעוד. הרי בין ה"שופטים" בתחרויות יש תמיד כמה שונאי ישראל. הם תמיד יכולים להטות את הכף. עוד יהיו פסטיבלים. עוד יהיו תחרויות. וכדי לקדם את סיכויי הזכייה, קובטי יהיה חייב להציג את הסרט בכלל, ואת עצמו בפרט, כאזרח מקופח של משטר אפרטהייד.

ישראל המדכאת היא לא מדינתו. היא רק, מרושעת שכמותה, מממנת אותו ושכמותו, במסגרת סתימת הפיות והדיכוי שהיא כופה עליו. ועוד בלה-בלה-בלה. הטקסטים הרי כבר כתובים לעייפה בעשרות עצומות של "אנשי קולנוע". גם ישראלים.

כך שהגיע הזמן להבדיל בין חופש הביטוי לחופש המימון.

חופש הביטוי - למוחמד בכרי ולקובטי - ככל שירצו. הרי הם יודעים את סוד ההצלחה. גם לשתות מהבאר וגם לירוק לתוכה. אז צריך לשנות את הכללים. לירוק על מדינת ישראל - ככל רצונם. זה מחיר הדמוקרטיה, ונשלם אותו ברצון. אבל אין שום חובה, פשוט אין, שישראל תממן את היריקות הללו. עד כאן.

ועוד משהו. ככל שנציגים בולטים של ערביי ישראל, פוליטיקאים או יוצרים, מזהים את עצמם כאנטי-ישראלים, כך המאבק של האוכלוסייה הערבית לשוויון הופך לעלוב יותר. שהרי בתודעה הישראלית הקולקטיבית, זה לא מאבק למען שוויון או זכויות. זה מאבק נגד ישראל. אבל הם מתעקשים. ואחר כך הם לא מבינים. כאילו לא מבינים.

בלוגים של בן דרור ימיני
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

בן דרור ימיני

צילום: דעות

נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. עיתונאי ומשפטן. פרסם את הספר "אגרוף פוליטי" והיה עורך העיתון הלוחמני "הפטיש"

לכל הטורים של בן דרור ימיני

עוד ב''בן דרור ימיני''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים