קו המשווה: איפה הקוקאין?
קונן דויל ונבוקוב, שניהם קלאסיקנים, אבל רק אחד מהם יכול לענג באמת עכשיו
- למה לא מגבילים את כמות האס-אם-אסים ב"האח הגדול"?
לא שאי-אפשר ליהנות מקריאת הסיפורים התמימים האלה (שמהם צמחו אינספור דמויות בלש אחרות. אפילו ג'יימס בונד והפרופסור שאיתו הוא נלחם הוא פיתוח של המלחמה בין שרלוק הולמס לפרופ' מוריארטי, גם אם בונד הוא רודף נשים ושרלוק הולמס הוא יצור א-מיני לחלוטין), אבל ברור שהקורא המתוחכם צריך להשעות אצל עצמו כל ביקורתיות, כדי להתענג על הקריאה. משהו כמו לקרוא היום את סיפורי יגאל מוסינזון ואבנר כרמלי.
אחרי הכל, דויל פרסם את סיפורי שרלוק הולמס שלו בירחון אנגלי נפוץ, ה"סטרנד", כמובן, והם נצרכו על ידי קוראים פשוטים, ש-20 אלף מהם ביטלו את המנוי אחרי שדויל החליט להרוג את שרלוק הולמס (בסיפור האחרון הכלול בקובץ זה) כי נמאס לו לספק את הסחורה. שנים אחר-כך לא עמד דויל בלחץ הקהל, והחזיר את גיבורו לחיים (כי מותו היה לא לגמרי חד-משמעי) בסיפורים שחזרו להתפרסם באותו ירחון עצמו, ויתפרסמו מן הסתם בכרך המתורגם הבא בסידרה.
אני קורא את הסיפור הראשון, "שערורייה בבוהמיה", וכמו שרלוק הולמס אני מבחין כבר בעמוד הראשון בפרט מפוקפק לחלוטין, הכלול במשפט שבו נטען כי הבלש המפורסם מכולם, המכור כביכול לקוקאין (עוד בסוף המאה ה-19, תארו לכם!), "מיטלטל לסירוגין מדי שבוע בשבוע בין השפעת הקוקאין לשאפתנות מקצועית; בין נמנום שמפיל עליו הסם לבין מרץ סוער הנובע מחריפות מזגו". נמנום?! הרי כל בר-בי-רב יודע שקוקאין הוא סם ממריץ ולא סם מרדים. יכול להיות שד"ר ווטסון, רופא מומחה המספר את הסיפור, לא מבדיל בין חשיש לקוקאין? עובדה. גם שאר ההתרחשויות בסיפור זה מצוצות בעליל מן האצבע או מן המקטרת. מה לעשות, הרלן קובן הרבה יותר מלוטש ומקצועני.
בניגוד לקונן דויל, ולדימיר נבוקוב, שאף אחד לא שוכח לו את "לוליטה", הוא אמן הסגנון המשוכלל והמעודן. כלומר, כיף לבלוע אותו כמעדן ספרותי מושלם, גם אם עלילת הרומן המתורגם שלו, "ייאוש" המופיע מחדש (מאנגלית: אילנה דן, כתר), לא ממש לקוחה מן החיים האמיתיים, ועיקרה: איש מסובך בחייו הנתקל במקרה בכפיל, הומלס הדומה לו להפליא, ומחליט לרצוח אותו, כדי שהעולם יחשוב שהוא עצמו נרצח, וכך יוכל להיעלם מחיי עצמו ומחובותיו.
הדמיון העיקרי בין "ייאוש" לבין "לוליטה", הוא בין השאר בעובדה שבשניהם מדובר ברוצחים מסוגננים במיוחד. איך כותב נבוקוב ב"לוליטה", בתרגום הראשון והמצוין של ורהפטיג (אני מצטט מהזיכרון, כי הספר לא בידי): "תמיד אפשר לסמוך
אבל מי בכלל בין הקוראים היום יודע מה זה "חרוז דיקדוקי"? ובכל זאת, נבוקוב תענוגי כידוע גם למי שלא מבין את כל הדימויים שלו. סוג של קוקאין אמיתי, בניגוד לשרלוק הולמס.
אָמַר הַמְשׁוֹרֵר קִין:/אֵיךְ אֶכְתֹּב יְצִירוֹת בְּנוֹת אַלְמָוֶת אִם אֵינֶנִּי מְפֻרְסָם?
ברטולט ברכט, אחד המשוררים הגאוניים ביותר במאה ה-20, מגדיר את הקושי לפרוץ מן האלמוניות המשוררית (מתוך "גלות המשוררים" תרגום ה.בנימין,סימן קריאה).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם