ביג בן: חוק ההגבלים
אם לא תהיה הגבלה על כמות האס-אם-אסים ב"האח הגדול", מישהו עוד יכול להגיע למסקנה ששווה להשקיע חצי מיליון כדי להרוויח מיליון ואז מי שתזכה עלולה להיות איילה ולא אלירז. מנחם בן עם תובנות השבוע
על פי הגדרות הפורמט הבינלאומי, אין הגבלה, מתברר, על כמות האס-אם-אסים ב"האח הגדול", ובכל זאת, את התופעה הזאת חייבים להפסיק איכשהו: קניית אס-אם-אסים על ידי המשפחות, שפירושה שהעשירים יותר ינצחו את העניים יותר בגלל קניית קולות.
- למדור הספרותי של מנחם בן
ראיתי, למשל, את איילה מדברת בשידור החי בערוץ 20 - לא ברור אם בהסתייגות - על האפשרות שהמשפחה שלה תשקיע את "ההון המשפחתי" בקניית אס-אם-אסים לטובתה. וכולנו זוכרים את יוסי בובליל אומר משהו על הכסף שעלו לו האס-אמ-אסים ששוגרו למענו, והוא נאלץ להחזיר. מישהו עוד עלול להגיע למסקנה ההגיונית ששווה להשקיע חצי מיליון נניח כדי להרוויח מיליון, ואז מי שתזכה בעונה הנוכחית
נראה לכם הגיוני? מדובר אמנם במשחק, אבל במשחק שחלק גדול מעם ישראל משתתף בו. אז דחילק. נדמה לי שדווקא ההצבעה המדומה מן השבוע שעבר הייתה האמיתית מכולן: כי בה לא העמידו מועמד להדחה אלא מועמד לשעשוע אהבה, ולא היה אינטרס לשום משפחה להטות את התוצאות. מעניין מה היו תוצאות האמת המדויקות במשחק האס-אמ-אסים האחרון הזה.
אז עדנה יצאה מבית "האח הגדול", מוכה, חבולה, שנואה, מוחרמת וטועה. ובכל זאת, אני חייב להודות שאין לי תשובה ממש טובה להשוואה הנוראית שערכה, גם אם חזרה בה וביקשה סליחה, בין השואה לבין חלק מכיבושי יהושע (או שואת סדום ועמורה, להבדיל), שהיו כרוכים בהוראה אלוהית להשמיד ערים שלמות על כל יושביהן, כולל נשים וטף.
אין על זה תשובה טובה. אין בכלל תשובה טובה לכל עניין הרוע בעולם. ומסוכן לנסות להבין את אלוהים מבפנים (ואני מאמין מוחלט). הרי תינוקות ושאר נפלאי הבריאה מתים כל הזמן ונהרגים כל הזמן (כולל שואת האיטי האחרונה). אז מה נאמר ומה נדבר? איך אלוהים מאפשר את הרוע, גם אם הטוב והרע הם מהות העולם הזה? למה אלוהים אומר בתנ"ך על עצמו: "עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה"? למה? למה? למה?
גם אני, כשהייתי בבית "האח", התעניתי, ממש התעניתי, מתוך קריאת התנ"ך, בשאלות הרוע בעולם, ודיברתי על זה. וגם עדנה ממש לא ראויה לבוז על שהציבה את השאלה במרכז התודעה שלנו, ככל שקשה לדבר על כל זה ולהבין את כל זה. אבל טוב שחזרה בה.
נחום ברנע מסביר לנו לגמרי ברצינות ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי שעבר, כי תרבות הטוקבקים האלימה עומדת ברקע התקפתו של פיני כהן, שהשליך את נעלי הספורט המגעילות שלו על נשיאת בית המשפט העליון: "בייניש מוטרדת מזה זמן מהטוקבקים האלימים שמתפרסמים בעקבות רבות מהחלטות בית המשפט העליון. אני לא בטוח שתרבות הטוקבקים משקפת את ליבת החברה הישראלית. אני בטוח שהשפעתה רעה ואולי אפילו מסוכנת".
אבל בדיוק ההפך הוא הנכון. פיני כהן השליך נעל דווקא משום שלא השליך טוקבק. מי ששולח טוקבקים לאוויר, לא משליך נעליים. די לראות אותו ולשמוע אותו כדי להבין כי האיש לא שלח טוקבק בחיים. וגם לא הושפע משום טוקבק, ואפילו לא מהתקפותיו של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן על בית המשפט העליון שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות".
יש כמובן משהו אירוני בעובדה שחוק הגנת ספרי הנייר החדש מגיע בדיוק בזמן שבו מתחיל תהליך מואץ של מעבר ספרים למתכונת אלקטרונית, מהקינדל ואילך. אבל גם זו חצי בדיחה במצב הקריאה הנוכחי. מישהו בכלל עוד קורא ספרים? קורא ממש, אני מתכוון? לא מדפדף, לא קונה, לא קורא ברכבת. קורא. ממש. יש? לי זה ממש לא ברור.
למה אף אחד לא מודה - או שכן? - שהמונה ליזה (שעכשיו רוצים להוציא את עצמותיו של דה וינצ'י מקברן כדי להוכיח שהוא צייר בה את עצמו) הוא ציור משעמם, בינוני, של אישה לא יפה ולא מעניינת למראה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם