דבלין של מטה
גיבורי ה"דבלינאים" של ג'יימס ג'ויס מציגים את אמיתות החיים ברצף התגלויות רוחניות, שהפכו את קובץ הסיפורים הזה לחשוב ביותר במאה ה-20
15 הסיפורים הולכים ומתרחבים מבערך אלפיים מילה ("אוולין" שכולנו קראנו בשיעורי האנגלית, המתקשה לעזוב את ביתה, אף כי זה מקום מר עם זיכרונות רעים ומשמימים; והנער מהסיפור 'ע-ר-בי', ההולך אל היריד שהוא זיוף מצועצע ללב המרמה מרוב אהבה, מנסה לקנות מתנה בדקה ה-90 לאיזו נערה, ולבסוף חש החמצה נוראה) ; עד ל-20 אלף מילה (הנובלה, "המתים", שגיבורה מכמיר הלב, גבריאל, שובה אותך. זה איש האוהב את אשתו אחרי שנים, וברגע יחידאי של תשוקה מתברר לו כי לפני שהכירו הייתה לה אהבת נעורים, זמר חולני שמת למענה, והיא לעולם לא תוכל לשכוח אותו). אני מתעכב על העניין המספרי הטכני הזה כי ג'ויס הוא אמן הפרוזה המתפתח ביותר שאני מכיר, אשר טרח השכם והערב לחפש ולהתחדש כמצוות המודרניזם והפך את הדף עבורנו, הקוראים בספרות העולם, אל עבר אופציות כתיבה חדשות.
גדולתו, כמו גדולת וירג'יניה וולף וויליאם פוקנר היא המעבר החד והפוסקני ממעשיו החיצוניים של הגיבור אל תוך עולמו הפנימי, אל נבכי נפשו. ואכן ג'ויס כינה את סיפורי הקובץ אפיפאניות, כלומר התגלויות רוחניות פתאומיות של עולם הנפש. זה לא קורה הרבה בסיפורים, אבל יש גילוי והוא בדרך כלל פנימי ופוצע, טראומתי וחד פעמי. ההנחה הבסיסית היא אפוא זו: מתחת לאמיתות הגדולות של החיים-המשפחה, הלאום, הדת על מוסדותיה, יש תמיד עוד אמת. בלתי נראית, דקה, ניואנסית, בין בני אדם, ששווה לחשוף. המסקנה מכל הסיפורים היא שעולם החוץ אינו עולם הפנים, כלומר רגשותיך בצד אחד וההוויה בצד אחר. אם כך, אולי מוטב לו לסופר שיתמקד בעולם הפנימי של הגיבור, במחשבותיו על פני יום אחד די שגרתי (יוליסס), בחלומותיו (התעוררתו של פיניגן) ובשברי הלב ורחשיו. אם זה נשמע לכם מוכר, זה כמובן זרם התודעה.
ג'ויס בוחן מחדש כל הזמן באופן מעודן מושגי יסוד בחיי האדם, בעיקר מהצד המשפחתי: אם, אב, בעל, דודה, אחות. הכמרים אצלו מתים כי לדת למרות עתיקותה, אין מענה מספק לחיי האדם המודרני. בסיפור כמו "המתים" הוא נוגע בליבות המודרניזם כמו התעוררות תרבותית של לאומים קטנים, פמיניזם, גזענות כלפי שחורים, והכול ברימוזים דקים ביותר. יפה עשה אברהם יבין, העורך והמתרגם המיתולוגי, שתרגם את הספר ב-1971, כאשר חזר לתרגומו ההוא ועדכנו לעברית זורמת ועכשווית. הרי על תרגומי קלאסיקה כל הזמן להתחדש.
ג'ויס הוא אחד הסופרים המיניים ביותר שאני מכיר. הוא ארוטי, מגרה ומלא תשוקה, הרבה יותר מכל זוקפן זול שתקראו. האהבה אצלו כרוכה בתשוקה ושתיהן בעוררות מינית בלתי נשלטת שתכה במחסומי השמרנות החברתית. במובן זה הוא סופר מאוד פרוידיאני, הרבה פעמים המין הוא מניע העלילה או מלחמת המינים. כך ב"יוליסס"
כך גם בסיפורים אלה ובעיקר ב"המתים" הנועל את הקובץ, כי מי שמרגיש באמת ולא נואם נאומי סרק, לא יכול לבטא את הרגש במילים. אז הוא מרוב אהבה, כעס, תסכול-חושב בשברי משפטים, בגמגום, מגרגר, מחרחר, או שותק. כזה הוא גבריאל, גיבור הנובלה "המתים", החש תשוקה לאשתו השותקת, אהבה גואה אחרי הרבה שנים של ההומניסט המדהים הזה, איש כותב, אדם של הניואנסים הדקים שבמילים, הרואה בשעת בוקר מוקדמת ומושלגת בדבלין, לא רק את המתים כחיים, אלא גם את החיים כמתים.
"דבלינאים", ג'יימס ג'ויס, תרגום והערות: אברהם יבין עם עובד, ספריה לעם והוצאת הקיבוץ המאוחד, 266 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם