קו המשווה: אדם מילה
שירה נכתבת לאלים ולא לאנשים, גרס דוד אבידן הווירטואוז, שגאוניותו מתגלה גם בכרך השני של שיריו. מישהו חושב אחרת?
- השבוע בביג בן: אברי גלעד מגעיל-מקסים, ארץ נהדרת מקסימה-מגעילה
הכרך השני כולל שירים שנכתבו בין 1968 ועד 1973, החל מ"שירים בלתי אפשריים", ספר בלתי רגיל ביופיו, עבור ב"דו"ח אישי על מסע אל-אס-די" - ספר בעייתי אם כי לא נטול הברקות, ועד ל"שירים חיצוניים" - ספר קצת אוטומטי מדי - ולבסוף, "שירים שימושיים" מ-1973, ספר נפלא ממש.
בין השאר כלול בקובץ הזה השיר שחקקה ציפורן לוטם, אם בנו תר, על קברו, "אדמלה" (אדם-מילה), שיר מינימליסטי שצריך להקריא אותו בהטעמה הנכונה כדי להבין את המוזיקליות המושלמת שלו: "המילה שהייתי/ המילה שאהיה/ המילה שהייתי/ לפני לידתי/ המילה שאהיה/ אחר מותי/ המילה שהייתה בי/ המילה שאיתי".
כי זה מה שהיה אבידן: האיש שנולד עם המילים, חי עם המילים ומת עם המילים, הפוליטיקאי של הלשון, הווירטואוז הגדול, שחשיבותו העצומה מונחת בשני מישורים: ראשית, עצם השכלול הצורני המוחלט של שיריו, שהדגימו את שני סוגי השירה (שירת הדיבור ושירת החרוז) במיטבם. כי מצד אחד מפליא אבידן בחרוזיו המבדחים והטרגיים, גם בכרך זה: "כבר ציפורים כל בוקר מעליך/ חגות בספקנות באור הרך./ פטיש פלטינה דק ברקותיך/ תורם ליווי צנוע ונמעך/ בין אצבעות המוח הקטן./ עמוד שידרה ארוך וקנטרני/ זוחל כמו רכבת, ומכאן/ אני, אתה שומע, רק אני/ פורש מכל הרצף המחורז/ אשר בלאו הכי היה מופרז", שהוא שיר על איום המוות המתמיד שריחף מעל ראשו ("כבר ציפורים כל בוקר מעליך/ חגות בספקנות באור הרך"), ועל הרצון המתמיד לפרוש מן השירה, שהיתה ייעוד חייו וקללתם ("אני, אתה שומע, רק אני/ פורש מכל הרצף המחורז").
לא במקרה כותב אבידן בהקדמה לספרו "שירים בלתי אפשריים": " התואר משורר מעולם לא קסם לי", תוך הבעת טינה ל"דיוקניהם הקלים לדמיון של קוראי שירה ותיקים, שהרתיעו אותו תמיד" וקנאה ב"תעוזת הגוף ובמרץ העלומים של קהל להקות הקצב". בכושר הניבוי שלו קלט אבידן כבר אז כי השירה תעבור אל הזמרים הגדולים ולא תישאר בתחום הכתב.
מצד שני, כתב אבידן את שירת הדיבור הכי משוחררת והכי מלוטשת בעברית. גם היא
נו, ונראה אם יש מישהו שלא רוצה לדעת למה היא התחתנה איתו (אגב, התשובה של אבידן היא שהיא התחתנה איתו דווקא בגלל כיעורו, "לחרוג מתוך בדידות גופה היפה, הארעי, אלעבר/ הכיעור הנצחי, הלאחולף"). מעבר לשליטה השירית המוחלטת בדיבור ובחרוז, מונחת גדולתו של אבידן בכמה מהבשורות הרוחניות שלו, שאכן חלחלו והשפיעו על התודעה הישראלית.
אבידן נלחם נגד ההתברגנות ("אל תצבור נכסים שצוברים אותך/ כי תמות הרבה לפני מותך"). הוא נלחם נגד ההשלמה עם קריסת הגוף ועם הזקנה ("קברניטים מזדקנים על הסיפונים/ וסיפונים בלים על המים/ ורק המים/ לפי השערה נפוצה/ לעולם עומדים/ בתנאי שאינם מים עומדים/ אלא מים נעים"), והוא האמין ששירה נכתבת לאלים: "שירה אינה נכתבת לאנשים,/ אלא לאלים./ קוראי שירה הגורסים אחרת/ ימצאו בוודאי שותפים לדעה/ בין עכברושי תת-הבמות". מישהו חושב אחרת?
בִּשְׂדֵה הַשֶּׁלֶף/אַתָּה שׁוֹלֵף/ וּמֵת כְּמוֹ כֶּלֶב/ בִּקְצֵהַלֵּב
השורות הפותחות את השיר "מערבון" , גם זה מתוך הכרך השני במהדורת כל השירים של דוד אבידן. הקצב מהיר כמו שליפה. אבידן, אפשר לומר, מת כמו כלב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם