פייפר קאט: ויפה שעה אחת קודם
צבי ינאי, שפרסם לאחרונה את "מאוחר מדי", הוא סופר חלש. כשהוא כותב על אהבה הוא נהפך קלישאתי, ואפילו שמות הגיבורים שלו נוטים לרומנטיות איטלקית מתקתקה ומעצבנת. אנשים טובים, אל תלכו שבי אחרי אנציקלופדיה אקלקטית בכסות של רומן תעלומה
ובכל זאת ינאי כסופר מצליח מסחרית: פרס ספיר, שני רבר-מכר, "שלך סנדרו" (רומן מכתבים) וזה הנוכחי. הכיצד? פה אשמה לא רק המערכת היחצנית המשומנת של ההוצאה אלא גם ובעיקר – הקוראים. דומה הדבר לאותם קומדיינטים המספרים בדיחה לא מצחיקה, אבל כולם צוחקים כי זה מתבקש, זאת הנורמה ומדובר באיש שנון ומצחיק. כאן ההתניה החברתית אומרת: צבי ינאי אינטלקט? כן; היה עורך "מחשבות"? כן; יש לו ראש של מדען קר מזג? כן; נו, אם כך, כשאני קורא אותו, גם אני אינטלקטואל, גם אני חכם, גם אני נוגע במשהו שגלום בו ידע עמוק מלווה ברגש, ולא כך הוא.
ינאי הוא סופר
ינאי בחזותו הדעתנית והקשוחה - אגב, די פתטי בעיניי שהוא מאויר על גב העטיפה במין פוזה של האדם החושב – תמיד הצטייר כאינטלקטואל אמיתי. כמו כן תמיד הרהרתי ביני לביני אם זו לא עוד אחת מאותן תדמיות העומדות לנו לרועץ בעולם פוסטמודרני במקום העובדות הקשות הכל כך אהובות על ינאי, כלומר אלה אימג'ים וירטואליים. קריאה בספר הזה מאשררת את עובדת היותו של ינאי איש משכיל מאוד, אבל סופר גדול הוא לא.
מישהו, אולי במשרד התרבות בזמן היותו מנכ"ל משרד המדע, אמר לינאי כי בספרות משתמשים בדימויים, למשל פואטיקת הדימוי של יהודה עמיחי. הספרות העברית אגב, בלי קשר ישיר לינאי הסופר, משתמשת בטריק הזה עד לזרא, וינאי כתלמיד טוב יעלה אותו מעתה על ראש שמחתנו בכל עמוד של הרומן. כל תיאור בנאלי של פרפר ג'ונגלים תמים, מייד יהפוך למשהו אנלוגי לתכונת אנוש. עסק די מעייף.
ואכן הספר מרבה בתיאור חייהן של חיות, עופות והתנהגויות של צמחים: מאריות ועד קוקיות וגחליליות ושאר ירקות, עשבים וחרקים. אבל אין זה "נשיונל ג'יאוגרפיק" ולא מחקר בתחום הביולוגיה, צריך למשמע את כל הידע הזה באופן מקורי. זה רומן! אם בידע בתחום חקר החיים חפצה נפשי או בכל תחום אחר, אחזור לי אל אנציקלופדיה "מכלל" המנוקדת והוותיקה של ימי נעוריי ולידע תתווסף גם ארומה של נוסטלגיה. למה לי הרומן של ינאי? והדימויים האלה של חיי החיות המעידים על חיי האדם, מה לעשות, שחוקים לעייפה ובנאליים. הגחליליות והפרפרים = יחסי חברה ומצבים בין המינים; לביאה וגור בהיפוך אנלוגי = יחסי אבא ובת. ליד כל זה משלי לה פונטן וקרילוב נראים כספרות עמקנית ומורכבת. אך בעיקר נופל ינאי כמספר, כאשר הוא מבקש להגניב באמצעות דימויי בעלי החיים אל הרומן את הדתיות האדוקה והעיוורת שלו במדע, הנוגעת לשאלות אמונה וכפירה.
אנשים טובים, אל תלכו שבי אחרי אנציקלופדיה אקלקטית למדעי החיים שלבשה מחלצות מכתבים ויומן ועטתה על עצמה כסות של רומן תעלומה. אם בגיבורים נעלמים חפצה נפשכם, יותר טוב תקראו כבר את הרלן קובּן הטכנוקרט עד להחריד, אצלו לפחות אין פוזה מיותרת של ספרות גבוהת מצח. ואם לאנלוגיות לחיי החרקים התגעגעתם, אני ממליץ לחזור לשירה האפית הגדולה "עַמָּא דְדַהֲבָא" (עם של זהב) על חיי הדבורים לשאול טשרניחובסקי. באשר לינאי, כנראה בשבילו מאוחר מדי להיות סופר.
הברקה או החמצה: החמצה
מאוחר מדי, צבי ינאי, כתר, 314 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם