המתלונן א' שב וקובל
במלאת 40 שנה מאז יצא לאור לראשונה, מתפרסם כעת תרגום חדש ל"מה מעיק על פורטנוי", הספר שהכריז על הצורך בשחרור הילד היהודי מחישוקי האשמה-כעס. פורטנוי עדיין משעשע
הספר שהכריז על הצורך בשחרור הילד היהודי מחישוקי האשמה-כעס, זכה עתה לתרגום חדש במלאת ארבעים שנה לפרסומו הראשון. למי שרוצה להיזכר (או ללמוד בפעם הראשונה) כמה נעים לקלל את ההורים בלי שהשמיים יפלו ולהגיד מלים גסות ולעשות מלים גסות ולספר על המעשים הגסים בפרוטרוט גס עד כדי בדיחה, הנה, עוד פעם: הקיטוּר היהודי הכי נועז (עד 1969. תרגום ראשון – חיים גליקשטיין, שוקן, 1970) על האמא הקולוסאלית ועל בעלה הנמושה, גובה דמי הביטוח בשכונות העוני של ניו יורק. לפניכם התינוק-המתבגר-עד-אין-קץ, אלכס פורטנוי בן השלושים ושלוש, שמוסיף להתבכיין על אמו אשר נעלה אותו, ילד בן חמש, מחוץ לדירה, וגם איימה עליו בסכין כי סרב לאכול. הוא יצור פתטי, פורטנוי, והוא יודע את זה.
נאום הספה המקיף שלו, בעודו שרוע בלשכת הפסיכיאטר שפילפוגל, באמת נקרא כטקסט ראשוני. יש בו קטעים שהינם מאבני היסוד של הפקולטה לתורת "ההורים שלי הרסו לי את החיים". וודי אלן יצר את הסרטים האוטוביוגרפיים שלו אחרי שרות הביא לעולם את פורטנוי, שהצטיין בכל מעשיו, לגאוות הוריו. חוץ מהמקרים שבהם לא אכל מה שאמא סופי בישלה, או דווקא כן אכל צ'יפס ברחוב.
רות לא היה רק אמיץ (או תועלתן ציני, תלוי מה בוחרים לחשוב עליו) בעניין המתקפה שמכוונת כלפי מוסדות כבירים כמו אבא-אמא-מסורת-ואפילו-רבי, אלא גם בעצם החשיפה האישית בטקסט, שכמותו יכול להיות רק אוטוביוגרפי. גם אם בחר במסלול ההומוריסטי, אין ספק שככל אמן סטנד-אפ הוא קירבן את עצמו, את משפחתו ומאהבותיו, ואם תרצו, את כל העם היהודי בפזורותיו, כולל זו שבמדינה היהודית. מתקפת האבר האחרונה בספר (במלון הילטון, חיפה) מכוונת כלפי קיבוצניקית ג'ינג'ית, נעמי שמה, שרצינותה התהומית גורמת למתלונן א' להפיק לבסוף את הצרחה האיומה שכלא בתוכו לאורך ילדותו המתמשכת. כי "גבר יהודי עם הורים חיים הוא נער בן חמש עשרה ויישאר נער בן חמש עשרה עד שהם ימותו!"
אם מישהו יטרח לקלף את התלונה מיבבנותה המצחיקה יגלה שפורטנוי, הלוא הוא רות, בעצם מת על הבית החם שגדל בו. הוא גם אומר זאת, אך לא בהבלטה יתרה.
בספריו האחרונים הוכיח רות שהוא בגר והשתבח כיוצר. ואם פורטנוי היה שלב תחילי (אחרי "היה שלום קולומבוס") בדרך יצירתית פורה, אולי כדאי שגם אנחנו ננסה. קודם כל, שפוך את הג'יפה הרובצת בנשמתך על ראש הקוראים או בחלל חדרו של שפיפוגל. אחר כך תתחיל להיות סופר. כך רומז הפסיכיאטר היקה עצמו, כשהצרחה של הפציינט מגיעה לסיומה: "עכשיף אנחנו אולי להתחיל, כן?"
פיליפ רות, מה מעיק על פורטנוי, מאנגלית: אסף גברון, זמורה ביתן, 235 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם