המתלונן א' שב וקובל

במלאת 40 שנה מאז יצא לאור לראשונה, מתפרסם כעת תרגום חדש ל"מה מעיק על פורטנוי", הספר שהכריז על הצורך בשחרור הילד היהודי מחישוקי האשמה-כעס. פורטנוי עדיין משעשע

תלמה אדמון | 5/1/2010 11:11 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אתם ודאי מכירים את התלונה הנודניקית של הילד היהודי הנצחי הנ"ל. היא לא חדשה, אבל היא עדיין משעשעת. בסוף שנות הששים המרדניות היו מי שהזדעזעו מן החבטות האלה באושיות הקיום היהודי. היום נקרא הפיליטון הזה כמופע סטנד-אפ כמעט מובן מאליו. החומות הקדושות נותצו כבר מזמן. 
 
כריכת הספר
כריכת הספר 

הספר שהכריז על הצורך בשחרור הילד היהודי מחישוקי האשמה-כעס, זכה עתה לתרגום חדש במלאת ארבעים שנה לפרסומו הראשון. למי שרוצה להיזכר (או ללמוד בפעם הראשונה) כמה נעים לקלל את ההורים בלי שהשמיים יפלו ולהגיד מלים גסות ולעשות מלים גסות ולספר על המעשים הגסים בפרוטרוט גס עד כדי בדיחה, הנה, עוד פעם: הקיטוּר היהודי הכי נועז (עד 1969. תרגום ראשון – חיים גליקשטיין, שוקן, 1970) על האמא הקולוסאלית ועל בעלה הנמושה, גובה דמי הביטוח בשכונות העוני של ניו יורק. לפניכם התינוק-המתבגר-עד-אין-קץ, אלכס פורטנוי בן השלושים ושלוש, שמוסיף להתבכיין על אמו אשר נעלה אותו, ילד בן חמש, מחוץ לדירה, וגם איימה עליו בסכין כי סרב לאכול. הוא יצור פתטי, פורטנוי, והוא יודע את זה. 

נאום הספה המקיף שלו, בעודו שרוע בלשכת הפסיכיאטר שפילפוגל, באמת נקרא כטקסט ראשוני. יש בו קטעים שהינם מאבני היסוד של הפקולטה לתורת "ההורים שלי הרסו לי את החיים". וודי אלן יצר את הסרטים האוטוביוגרפיים שלו אחרי שרות הביא לעולם את פורטנוי, שהצטיין בכל מעשיו, לגאוות הוריו. חוץ מהמקרים שבהם לא אכל מה שאמא סופי בישלה, או דווקא כן אכל צ'יפס ברחוב.
ארכיון
פיליפ רות. ארכיון

רות לא היה רק אמיץ (או תועלתן ציני, תלוי מה בוחרים לחשוב עליו) בעניין המתקפה שמכוונת כלפי מוסדות כבירים כמו אבא-אמא-מסורת-ואפילו-רבי, אלא גם בעצם החשיפה האישית בטקסט, שכמותו יכול להיות רק אוטוביוגרפי. גם אם בחר במסלול ההומוריסטי, אין ספק שככל אמן סטנד-אפ הוא קירבן את עצמו, את משפחתו ומאהבותיו, ואם תרצו, את כל העם היהודי בפזורותיו, כולל זו שבמדינה היהודית. מתקפת האבר האחרונה בספר (במלון הילטון, חיפה) מכוונת כלפי קיבוצניקית ג'ינג'ית, נעמי שמה, שרצינותה התהומית גורמת למתלונן א' להפיק לבסוף את הצרחה האיומה שכלא בתוכו לאורך ילדותו המתמשכת. כי "גבר יהודי עם הורים חיים הוא נער בן חמש עשרה ויישאר נער בן חמש עשרה עד שהם ימותו!"

אם מישהו יטרח לקלף את התלונה מיבבנותה המצחיקה יגלה שפורטנוי, הלוא הוא רות, בעצם מת על הבית החם שגדל בו. הוא גם אומר זאת, אך לא בהבלטה יתרה.

הוא בעד הזעם חמום המוח והחצנת הרגש (השלילי בדרך כלל) והדאגה היתרה והעיניים הפולשניות והקניית רגש האשם ותחושת חוסר האונים. גם אם מן הווידוי שלו מצטייר גבר צעיר שמאונן כל זמן שהוא לא מזיין ולהיפך, ובמחשבתו, המתנשאת על כל מי שלא סיים אוניברסיטה, מתרוצצים רק "כּוּסים", רצוי של גויות, הריהו בכל זאת דובר אמת. הוא יודע שהוא סנוב. הוא יודע שהוא חרא כלפי נשים. יש לו מטען ענקי של מודעות עצמית. הבה נזקוף זאת לזכותו.

בספריו האחרונים הוכיח רות שהוא בגר והשתבח כיוצר. ואם פורטנוי היה שלב תחילי (אחרי "היה שלום קולומבוס") בדרך יצירתית פורה, אולי כדאי שגם אנחנו ננסה. קודם כל, שפוך את הג'יפה הרובצת בנשמתך על ראש הקוראים או בחלל חדרו של שפיפוגל. אחר כך תתחיל להיות סופר. כך רומז הפסיכיאטר היקה עצמו, כשהצרחה של הפציינט מגיעה לסיומה: "עכשיף אנחנו אולי להתחיל, כן?" 
  
פיליפ רות, מה מעיק על פורטנוי, מאנגלית: אסף גברון, זמורה ביתן, 235 עמ'

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

ביקורת ספרים

מבקרי הספרות של nrg מעריב קוראים, ורצים לספר על זה

לכל הכתבות של ביקורת ספרים

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים