הלו, זה נובל?
סיפוריו הקצרים והמלאכותיים של סאראמאגו לא מסגירים שום גדולה, וגם: שערוריית גנב הספרים הישראלי
- ומה חושב מנחם בן על הדיירים החדשים בבית האח הגדול?
והנה, כלום. שניים מן הסיפורים הם אגדיים ומופרכים לגמרי. האחד עוסק בקנטאורוס האחרון, שנותר לפליטה עד ימינו, שריד לעדר היצירים מן המיתולוגיה היוונית שחציים סוס וחציים אדם. גם הקנטאורוס הזה מת לבסוף (סליחה על הספוילר) לאחר שחטף אשה אנושית ,שאמנם נבהלה מפניו אבל היתה מוכנה לבסוף להיענות לו, ונשכבה על הארץ בהתאם, אלא שחציו התחתון של הקנטאורוס הוא סוסי (בניגוד לחציו העליון האנושי) ולכן , כל מה שיכול הוא להטיל עליה את צל הבהמה שלו ולפרוש ממנה (צריך היה אולי לנסות תנוחה אחרת).
עוד סיפור אלגורי, מתפלסף ומתייפייף, "האי הנעלם", עוסק במלך מן האגדות, שהעדיף לשבת בשער המתנות (כי הוא אהב מתנות) ולא בשער הבקשות (כי הוא לא רצה שהציבור יטריד אותו במשאלותיו האינסופיות), אבל לבסוף נענה לאזרח עקשן, שביקש לגלות את "האי הנעלם", כשמטרת הספינה היא "לגלות את עצמה". אוקיי. הבנו.
הסיפור השלישי והאחרון, "פיצוי", הוא באמת קצרצר לגמרי ורווי אכזריות דוחה. מתואר בו נער החוזה בהתעללות בחזיר, כששלושה גברים ועוד אשה אחת כורתים את הביצים של הבהמה, ואחר-כך מאכילים אותה בהן: "החזיר הכניס אותן לפיו, לעס בלהיטות, בלע". גם כאן, כמו בכל שלושת הסיפורים, מופיעה בסוף נערה, העולה מן הנהר, כמין אנטיתיזה לגסות ולאכזריות ולבהמיות של העולם. ובכל זאת, ועדיין, קשה למצוא טעם וחדוות קריאה כלשהי בסיפורים האלה.
לא ברור מה עומד מאחורי ספרו השערורייתי, הקריא מאוד, המשונה, הגס, המיני, המגעיל, האכזרי והמשעשע של עימנואל מטלון, המוגדר בכותרת המשנה שלו כ"זיכרונותיו של גנב ספרים" ("ניפגש במקום שאין בו חשיכה", הוצאת ירדן). כי המספר מתוודה כאן לא רק על גניבת אינספור ספרים, שהוא מונה אותם בשמותיהם, בטעם משובח למדי, מסביון ליברכט עד גינטר גראס, כמעט מכל חנויות הספרים המרכזיות בארץ (שגם אותן הוא מונה בשמותיהן), אלא גם בשותפות לפשעים מסוג רצח והפעלת אלימות קשה כלפי חייבים, במסגרת תפקידו כגובה חובות. נורא, נכון?
הקוראים מתבקשים להאמין כי המספר כאן זהה עם הסופר, עימנואל מטלון, כיום בלוס אנג'לס, כמסופר על הכריכה, שכמו גיבורו "עבד בחנויות ספרים ובהפקת ספרים, עבד כגובה כספים עבור חברות גבייה". אה, אז זה הוא? ממש הוא? זה הוא שמספר על זיוניו, גניבותיו,
מה שברור שהאיש בקי להפליא לא רק בהוויית הספרות הישראלית, אלא גם בהוויית הבוהמה התל-אביבית והירושלמית של שנות השישים והשבעים, בשהויות בבתי סוהר ובמחלקות אישפוז פסיכיאטריות, בהתרועעות עם זונות תל-אביביות, וביחסי מין מזדמנים עם ספרניות, פקידות ושאר המין הנשי.
חלק גדול מן התיאורים כאן נשמע אותנטי מכדי שיומצא על ידי מוח ספרותי קודח. וזה גם ערכו העיקרי של הספר הזה המשחזר תקופה שלמה, המאופיינת בין השאר על ידי חוברות טרזן וגמד ושערי העולם הזה, כאילו יצאו כולם מהארכיון המיתולוגי של אלי אשד (בינתיים שמעתי שמחבר הספר הוא בעל חנות ספרים תל-אביבית. מעניין. מעניין מאוד). לא ברור לי למה לא קראתי עדיין כתבת צבע נרחבת על כל הסיפור בעיתוני סוף השבוע.
אַל תּוּבַס עַל יְדֵי הַשִּׁירָה.
חוברת "עמדה" החדשה מוקדשת לאחת המשוררות הגדולות בשירה הישראלית, דליה הרץ, שלמדה בתיכון בכיתה אחת עם מאיר ויזלטיר, אבל התפרסמה הרבה פחות ממנו. הרץ כתבה מנעוריה שירה פרועה, חזקה ומדוייקת, ופרצה בין השאר את הדרך ליונה וולך.
כאן, בשורה הפותחת את ספר שיריה "עיר שירים" (ספריית פועלים), היא מזכירה למשוררים לא להתבלבל בין השירה למציאות. כי רק בשירה הם מלכי העולם, כפי שהגדיר רמבו. אם אינני טועה, את המשוררים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם