ביג בן: הנערים החדשים בשיכון
חמשת הנכנסים החדשים הם חבורת שוויצרים, שכל אחד מהם בלתי נסבל על פי דרכו, ובאף אחד מהם אין איכות פנימית. והכי דפוקים: עדנה חסרת החן ותומר, שהוא טיפוס דוחה במיוחד. וגם: הכדורגל על פי אלתרמן והאמריקניזציה בקולנוע
אני חושד ש"האח הגדול" החליף מלהק, כי חמשת הנכנסים החדשים הם חבורת שוויצרים, שכל אחד מהם בלתי נסבל על פי דרכו, ובאף אחד מהם אין איכות פנימית מהסוג שהיה בדלית, או בסתיו, והמתקיימת עדיין באיילה ובגואל. והכי דפוקים:
- למדור הספרות של מנחם בן: קו המשווה
"האח הגדול" מתגלה כסאדיסט, שלא מפסיק לענות אותנו ואת הדיירים, ועכשיו עם הסרטים הטורקיים של הבכי - מפגש האוהבים של ארז והחתונה של האח של אלירז - אנחנו מבינים שקיטש הולך (רע) עם סאדיזם.
הערה, 24 שעות אחרי: בינתיים מצאתי כריזמה אמיתית בהילה ובתומר.
עוד סיכומי עשור. הסדרה הכי נחותה: "הבורר". הסדרה הכי יפה: "שבתות וחגים". סרט הקולנוע הכי גרוע של העשור ושל המאה בכלל: "הבועה". הסרט הכי יפה: "אביבה אהובתי". שופט הריאליטי הכי בוק: אלי מזרחי. הרגעים הכי מדורדרים בריאליטי: בליעת מיצי הקיבה הירקרקים וההסתערות לנגיסת נתחי פגר החיה ב"הישרדות", וגם: אכילת הצפרדעים ב"קרב סכינים". הכי נאד נפוח בין העיתונאים: ארי שביט. התופעה הכי מדאיגה של העשור: עליית הזמר המזרחי. התופעה הכי משמחת: אלבומי יהודה הלוי ואבן גבירול הנפלאים של אתי אנקרי וברי סחרוף. הכי בוגד: דן מרגלית.
ראיתי בגיא פינס קטעים מהלהיט הקולנועי המובטח "איש הברזל 2". ראיתי במקום אחר כלשהו קטעים מ"אווטאר". שניהם שייכים לתחתית הרוחנית של התחתית הרוחנית. הקולנוע הכי נחות בעולם, הכי אינפנטילי, הכי עשוי מפלסטיק, מגומי, מברזל, מאלימות של ילדי פסטיק שמשחקים במשחקי מחשב, כשהכול בנוי מהערצת כוח ברמה של גן לילדים מפגרים ומדמיון עיצובי של מוחות חלולים ושוממים לגמרי.
ממש ככה. זו אמריקה ההוליוודית של ימינו, ארץ הישימון. איפה, איפה הימים המדהימים האלה של סרטי פליני, אנטוניוני, אלן רנה? איפה המערבונים האמריקאיים התמים והמקסימים? איך השליכו את הלב האנושי שלנו לפח ושמו במקומו לב מפלסטיק אמריקאי? אולי הכל התחיל כשהוציאו את התנ"ך מבתי הספר הציבוריים בארה"ב (בגלל החוק המטומטם והאנטי תרבותי הקרוי "הפרדת הדת מהמדינה"), והשאירו את הרוח לכנסיות.
מישהי בשם מאיה נחום שחל ציטטה בהתלהבות ב"יופי של יום" עם קרין מגריזו דווקא את השיר של אלתרמן על הכדורגל, מתוך ספר שירי הכדורגל החדש והחביב ("קורה פנימית", בעריכת המשורר הטוב גלעד המאירי, הוצאת מדיה) כדי להדגים על פיו את אהבת המשוררים למשחק.
אבל מה לעשות, שאלתרמן כתב בדיוק את ההפך, ומי שמספח אותו לאהבת הכדורגל, לא הבין את האירוניה הברורה כמו גול רועד ברשת: "כבוד לספורט! קול תרועה ותופים/ המראה מקסים כחלום בדוי. . ./ הטריבונה נוהמת כעדר דובים./ השופט לוחש וידוי./ הרגל בועטת. היד מכה לה./ פצועים בשורה עוברים./ אל נקרא ידיעות על חזית מקלה, /נלך למגרש כדורגל עברי! / תודה לכולכם, רבותיי ספורטאים,/ על חזיון הפלאות המרהיב- --/ טוב באופן פיקנטי כזה וטעים/ לחבב את הספורט על תושבי תל אביב./ לראות איך בחור את שיניו מאסף/ ומובל אל מיטת בית חולים ציבורי,/ רצוץ ונפוח כולו ושואף/ ל' נפש בריאה בגוף בריא'".
אם לא שמתם לב, אז אלתרמן מגדיר את קהל הטריבונות כ"עדר דובים" ("הטריבונה נוהמת כעדר דובים", והוא כתב את זה עוד לפני עידן הקריאות הנאציות ביציעים), לועג להתעניינות בכדורגל המחליפה את ההתעניינות במה שחשוב באמת ("אל נקרא ידיעות על חזית מקלה,/ נלך למגרש כדורגל עברי!"), ומזכיר לנו שיש פצועים במשחק הזה ("טוב לראות איך בחור את שיניו מאסף/ ומובל אל
מיטת בית חולים ציבורי"). מישהו עוד לא הבין?
שיהיה ברור: אמנון לוי עושה עבודה קדושה ב"שומר מסך" בכל מה שנוגע לכלי הקודש למיניהם: רבנים אידיוטים, חובשי כיפה נוכלים והלכות מטורפות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם