פייפר קאט: ביקורת על "לאורה"
רומן הביכורים היפה "לאורה" של חנה טואג, רק מתחפש לרומן למשרתות או לרומן משפחה מסורתי, במבנה העומק שלו הוא נוגע בחיי היומיום של יהדות לוב ובאמונתו החזקה של היחיד באלוהיו
הכותבת החתומה הייתה חנה טואג. ב-2004 היא הוציאה קובץ סיפורים קצרים הנושא את אותו השם וכעת, אחרי שנים של שקידה, הופיעה רומן משלה - "לאורה". בנופי הדיונות המזמרות של לוב, שבהן הרוח מנגן שירים בחול, מתעוררת אהבתה האסורה של לאורה ללורנצו, החייל מאיטליה. הסיפור מתרחש בלוב הנתונה תחת שלטון הכיבוש האיטלקי של מוסוליני, ערב מלחמת העולם השנייה. הספר מלווה את לאורה במהלך חודשי הריונה, שבהם עושה אמה כל שביכולתה להעלים את המקרה המביש, בעוד סבה הזקן טורח לנחמה ולנטוע בלב נכדתו את האמונה האמיתית באל ובעצמה, השמורה לכל אדם.
זהו סיפור אהבה רומנטי מוכר. מי שחשב למשל על "סיונרה" של ג'יימס מיצ'נר, חתן פרס פוליצר -רבים זוכרים ודאי את הגרסה האלמוֹתית הקולנועית עם מרלון ברנדו - צדק. שם כמובן מדובר בקצין אמריקאי ובנערה יפנית.
מבנה השלד של הרומן הזה הוא עירוב בין רומן רומנטי, או רומן למשרתות, ורומן משפחה מסורתי. אבל על השלד הזה קורמת הסופרת עור ועצמות של עומק רוחני הנובעים מתפיסת עולמה וקרבתה ליהדות. טואג אינה נשארת במשלב הרומנטישע מעיישעס.
הסופר אהרן אפלפלד הלין באוזניי פעם בריאיון כי חבל שהיהדות בזמננו היא יהדות מְצַעֶקֶת בראש חוצות: "כך וכך יש לעשות, קַיֵּם מצוות. חבוש כיפה, שים ציציות." הוא מעדיף את היהדות השקטה, זו החודרת לעומק לבו של האדם באמצעות האמונה. ברומן הזה מושם דגש על יהדות רוחנית מסוג כזה. יסוד האמונה שבא ממקום של קפיצת הדרך של היחיד, השלמות המעגלית, לא חלילה משכנוע חיצוני ומכפייה. יהדות שכזו יש בה תמיד קשב תמידי לקולו של האחר.
מעבר לאהובה ולעובר שברחמה, שתי דמויות מעצבות את עולמה של לאורה. אמה, אמיליה, שהיא אישה הנטועה בתוך החיים, הממששת כל הזמן את המסגרת החברתית המסורתית ושומרת עליה שלא תֹאבַד למען צאצאיה. למשל, היא צינית לגבי קמיעות, מפוכחת מאוד, אבל חולשת הרצון גורמת לה להשתמש בהם בלי סוף; היא רוצה להיפטר מפרי הבטן בחולות המדבר בשל הבושה שיעורר בקהילה, אך מתקשה לעשות זאת בשל אהבתה הרבה לבתה.
לעומת האם ניצב הסב. איש חדור באמונתו המשמש ללאורה עוגן והסבר ברור לְמַה זֶּה בדיוק הגוש הרוטט הזה שנקרא חיים. הסב עיוור, לחמיות עיניו בלא אישונים, רק מדי פעם צץ לו רבע אישון כמעין עין פקוחה השומרת על לאורה ועל אחיה הקטנים.
העין השומרת עוברת בספר כחוט השני, והיא יסוד אמוני חזק הגלום בו. זו לא רק העין של הסב, זו עין גדולה שרואה מן הכוכבים וממרחבי המדבר הלובי. זוהי עין שתימצא בתוך השקים השמורים למסע של האם וילדתה לטיהור החטא, פרי בטנה של הילדה. עין טובה ולא רעה, עין אחת, כשם שהשֵׁם הוא אחד, להבדיל אלף אלפי הבדלות מן השטן שעליו נאמר כי כולו עיניים, בעל אלף עיניים.
העין כאמור מקורה בסבא הזקן, שמו ברם, שהוא בעצם סומא. כן, עיוור נכה יא חביבי, אבל רואה היטב את המתרחש ומבין, יודע בדיוק מה צריך לעשות, ולא אגזים אם אומר שהוא אף רואה ללבבות.
ככלל, הריאליזם הנוקשה והמוקפד של טואג נבקע באמצעים מיסטיים, למשל ללאורה
התחקיר של טואג משוקע יפה בעלילה ואינו חורג ממנו ובולט. זהו רומן מושקע מצד המחברת שלמדה את נושא יהדות לוב ושיקעה את פרטיו ההיסטוריים ומושגיו היטב בפרקי הרומן הרגישים והמדויקים.
אנשים טובים, צאו קצת מהבועה, התרחקו קצת מהפופיק של עצמכם. הפסיקו לקרוא רק מיני צ'יזבּטים על נהלל ואפיקים; או על צעירים מיוסרים ומהורהרים בשינקין פינת מלצ'ט בתל אביב, או על חיי הלילה הזנותיים של רחוב אלנבי המשוקץ, רחמנא ליצלן. קראו את הספר המרגש והאישי הזה, הנוגע בעומק ובאומץ ביהודי לוב, וייגה עליכם אור-רב.
הבראה או החמצה: הברקה
לאורה, חנה טואג, 290 עמ', הוצאת מודן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם