ולי דווקא השפה עזרה להתחבר אל הילדה שהיא כידוע לך על גבול הבערות אבל לא טפשה לכתוב בצורה תיקנית לגמרי- זה לא היה עובר את סף האמינות, גם בני הנעורים הלומדים בבית ספר אומרים אני יצא אני ילך ,וזה רומן הכתוב בגוף ראשון ומותאם לעולמה של הילדה כמו כן אם העמקת לקרוא היית בטח מבחין ביכולת הפיוטית שלה שנבנית דווקא בעולם השפתי המקורי שלה, השפה פשוטה ועתירת דמיון כאחד
את הספר קראתי בנשימה אחת ואהבתי והשפה כאמור עזרה ליצור חוויה של אותנטיות והזדהות אני חולק עליך בגדול איש איש וטעמו,אחי ,וברומן המיוחד הזה עוד נושאים מרתקים
שתקצר היריעה מלספר
את התפסן בשדה השיפון אהבת ?איך נוצרה שם האמינות בשפה ?איך הותאמה לרמתו של הנער בן ה16 המורד ?לא חסרות דוגמאות

קראתי את הביקורת ועברתי על מרבית התגובות העוסקות בשפה העילגת בו כתוב הסיפור. לי השפה הקלוקלת קילקלה את חווית הקריאה וחבל. אינני מבין מדוע צריכה סופרת מוכשרת להשתמש בעברית שכזו! קשה לי לקרוא ''ולשמוע'' את העברית מתנגנת במחשבתי עם חיבורים של: אני יכין, אני יראה אותה, אני ישלח אותך וכמובן השימוש ביושן, יושנים וכך הלאה. למה חשוב היה לשים בפי הגיבורים שפה עלובה? אם חשוב העניין לאוירה ולעלילה, אפשר היה להשתמש בדרכים אחרות של שפה פשוטה.

ספר עדין ומיוחד. קראתי בשקיקה. דמיינתי את הנופים, המדבר, החולות, הקולות, הכאבים, הכעס, הפחד מפני מה שיגידו,הגעגועים ובכלל ראיתי את לאורה ומשפחתה הקרובה והרחוקה והבנתי לליבם.
הסופרת הצליחה לגרום להם להגיע אלי.
ספר מקסים. מאוד אהבתי.

חנה הטואג המקסימה עשתה זאת סופסוף. רומן ראשון מפרי עטה, שלו אני מחכה כבר שנים אחרי סיפוריה הקצרים המוצלחים. הידד ליגיל שראה נכוחה.

אני חוזרת וקוראת כמעט כל בוקר את הפרק על הבית.
מתמקדת בדמות הסבא.
הסבא הוא הדמות שהתחברתי אליה מאד , הוא מזכיר לי את סבא שלי ומחבר אותי לשורשים.
הנוף אחר , המקום אחר , אולם האנושיות של הסבים ,שלי ושל ''לאורה'' והתבונה שלהם הינה אותה תבונה טבעית.
זה זמן רב שאני מחכה לקרוא משהו אחר והרומן ''לאורה'' עשה זאת, הביא אותי למקום אחר בחוויה הסיפרותית.

ספר מרגש מאוד, מתאר התמודדות של נערה בחברה שמרנית נגד כל הסיכויים . דמות הסב הרואה את כל המתרחש מבחוץ ובתוך נפשה של לאורה, מאוד מרגשת . מוטיב המעגליות בסיפור מאוד מרגש במיוחד בתאורי המעגיגה ובכלל לאורך כל הסיפור. אני קראתי אותו בנשימה עצורה במשך ארבעה ימים ואעשה שימוש בקטעים כרע היסטורי ללימוד על התקופה

הספר כה מרגש וכה נוגע בנימי הלב, תיאורי הווי של המקום, דמויות בסיסיות שחיות את חיי היומיום סוחפות אותך ואינם מרפות.
השפה קולחת ובעלת עומק רב שגורמת לקריאה נופך חדש של הנאה.

חובה לקרוא!!!!

חנה טואג בשורה בספרות הישראלית החדשה. עשתה את המעבר מקובץ סיפורים אלגנטי לרומן בהצלחה רבה. תבוא עליה הברכה.

אני מניח שכמו בסיפור הקצר של מחברת הספר, שזכה ב'הארץ', גם בספר מככב אותו רעיון דל וקל (אולי משום כך הוא זכה? הרי 'הארץ' ידוע בבחירות האג'נדאיות שלו), אבל זה גם רעיון הרסני ומסוכן ללא כל בקורת או מודעות של הכותבת, הקוראים והמבקר- מה משמעות קלות הדעת וחוסר המסוגלות. מילא 'העם' שלא מבין ולא מתענין ברעיונות, אבל לפחות המבקר היה צריך לטרוח לקרוא מה יש לפרופ' לייבוביץ לומר בנושא, עליו הוא נאבק ונלחם כל חייו, שמחברת הספר החביב (הכתוב אמנם רע באשמת העורכת כנראה, ומוסווה לעייפה כרומן למשרתות) אפילו אינה חולמת לנחש, וכך סוכם על דעת כל הלא מבינים: ספר נהדר.

חנה טואג בוראת עולם קסום, המתאר מסכת חיים מורכבת ולא פשוטה מצד אחד,אבל מאידך, במקביל מציג מציאות עשירת תכנים וססגונית. כשקוראים את התיאורים הצבעוניים והמפורטים, המציאות במיסורטה כאילו קורמת עור וגידים, הספר נקרא בשטף, והתחושה המיידית המתעוררת לנוכח התיאורים החיים היא שניתן היה לעשות מהסיפור הזה גם סרט מרתק.ממתין כבר לרומן הבא שלך.

הספר לאורה מושך ומרתק.
בהחלט אפשר ללמוד ממנו על אורח החיים בלוב, הן של היהודים והן של שכניהם הערבים. יחד עם זאת, מצאתי הספר מעניין כרומן בפני עצמו.
הסיפור עורר בי מחשבות, אשר נמשכות זמן רב אחרי הקריאה.
מהנה ומומלץ.

נהניתי מאוד מקריאת הספר המיוחד הזה לאורה.בשעת הקריאה התמונות המתוארות בספר קרמו עור וגידים וכאילו אחזה בהן חיות משל עצמן.הניחוחות ומראות ממש חשים בהם.במיוחד התרגשתי מהפרק המתאר את הבית שישלוחיים משלו.זהו ספר סרט.

יהדות לוב היא אמנם הרקע לרומן המרגש הזה אבל המוקד הוא נפש האדם נפתוליה חרדותיה על סף התהום ובכל זאת מעליו אהבה אסורה החורגת מהפורמולה הקיטשית במסורת הרומנטית , בגלל הצלילה הזאת לעומקיה של נפש האדם , וכאן אני מתקשרת לתגובה היפה על משמעות השם של הרומן שנתן יצחק שמי, אכן נזירות מהחיים ובו זמנית גם התמלאות מהם בנביעה מתמדת
שבאה מעולם הדמיון המופלא של לאורה
אני לא השתעממתי אחד הספרים היחידים שעורר בי קתרזיס וקסם מיוחד
ובאשר לשובע ,הספר רק מעורר רעב לעוד מזה.
מזדהה עם סוף דבריו של רני יגיל במאמר.
יופי של כתיבה פינה קסומה .

אני קוראת כעת את הספר לאורה מאת חנה טואג,אכן ניכר כי הסופרת למדה היטב את חיי יהודי לוב במאה הקודמת וכן את הרקע ההסטורי. אני דוקא מצאתי הקבלה בין החיים הפוליטיים בלוב והכיבוש האיטלקי ובין מצבה של לאורה, הגיבורה, הנתונה במעין ''כיבוש'' ע''י אותן תחבושות העוטפות את בטנה ואימה אמיליה המכתיבה לה מטלות יומיות ואת העתיד הצפוי לעוברה.
קראתי את הדעה של אחד המגיבים, כי הספר נועד לדתיים, לדעתי הספר משקף נכונה את חיי הקהילה היהודית בלוב ולכן אין לבוא בטענה כי הספר נועד למגזר כזה או אחר.
באשר לשפה של הגיבורה, הרי אם הסופרת הייתה שמה בפי הגיבורה שפה תקנית היו כאלה שהיו טוענים כי זה פוגע באוטנתיות של הסיפור.
הסיפור הוא אולי סיפור בנאלי אך מסופר בכישרון רב וברגישות עצומה.התיאורים בסיפור מלאי צבע ואין בהם כדי להלאות את הקורא.
הרומן שלפננו אינו רק סיפור אהבה (אגב ממה שקראתי עד כה לא ברור לי כלל אם לורנצו אוהב את לאורה),אלא סיפור המגולל את מערכת היחסים המורכבת במשפחה, בין אמיליה ובתה לאורה ובין הסבא , הדמות הגברית ביצירה, ובין נכדיו בפרט נכדתו האהובה לאורה.
כשאסיים לקרוא מן הסתם יהיו לי תובנות נוספות.

פולקלור? לא בספרות!

לדעתי השם לאורה לגיבורה הוא מוצלח, שהרי היא כמו בבית כלא ואפילו אומרת את זה ברומן. היא מעין נזירה-כפויה.

לאורה (יוונית עתיקה: Λάυρα, הגייה יוונית מודרנית: לָבְרָה, בעברית ''מִבדד'') היא צורת נזירות. קבוצת נזירים היו מתבודדים בימות השבוע ואף מסתגרים מן העולם, ונפגשים במקום משותף רק בימי התפילה, שבת וראשון. המפגש היה לצורך תפילה, סעודה והחלפת פרי עמל כפיהם של הנזירים בחומרי גלם לעבודה במהלך השבוע הקרוב. המונח ''לאורה'' מגיע מיוונית ופירושו ''מסדרון'', ''סימטה'' או ''שביל'', והוא בא, ככל הנראה, לייצג את הדרך המחברת בין תאי ההתבודדות האישיים של חבריה.

לאורות התפתחו במקביל במהלך המאה הרביעית במקומות בהם התחילו נזירים להתבודד. כלומר, ארץ ישראל, מצרים וסוריה והתפתחו מאוחר יותר במקומות אליהם הגיע רעיון הנזירות. זה היה פתרון עבור אותם נזירים שלא רצו לחיות במסגרת שיתופית מגבילה (מנזר) אבל רצו להיות חלק מקהילה

חנה טואג היא גם אישה טובה וגם יוצרת מעולה. וכשאני מביטה בדיוקנו של רוני סומק, המשורר הנפלא, המופיע כאן באתר, אני נזכרת שעוד יש אנשים כאלה וטוב שישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא והאישה ההיא. ברכות.

הוצאת ''מודן'' יכולה להתהדר ברומן זה. נראה שהיא מחדשת ימיה כקדם לא רק בתחום התרגום עם ''הדרך'' אלא גם בתחום המקור עם חנה טואג.

לא קראת ואיך אתה חורץ משפט?!כבלש היית צריך לעשות שיעורי בית חביבי!!!
אם היית קורא לא היית ממהר להגיב תגובות
חרדתיות כאלו
ממליץ לקרוא
לפני שיורים חיצים ,מיעץ לשנות ל''בלש החרדתי
חוץ מזה לאנשים מאמינים אין קרניים על הראש
חוץ מזה הרומן הוא על תום לב ואהבה ודמיון ונצחון הרוח על החומר ונופים קסומים. רוץ לקרוא לגרש את חרדותיך ודעותיך הקדומות
אמא ל'ה
בלש תלמד את הפרטים הקטנים

אני ממליץ לכל החרדים - מהליטאים ועד החסידים, לקרוא ברומן האמוני הזה.

איזה ספר, איזה ספר, קראתי שליש ממנו בלילה אחד ולא יכולתי לעצור.

טובה וחכמה ויודעת, וצנועה כמו שאין כבר במקומותינו.

אני קורא את לאורה וכל כך נהנה, אבל אם אפשר הערה. הגיע הזמן שהמבקרים יתייחסו באמת ברצינות לספרים שונים כאלה. הם צריכים להתעורר. רן, תמסור את זה לחברים שלך בברנז'ה.

באחת הבקורות על הספר קראתי טענה שהבחירות של העורכת פשוט חיסלו את הטכסט. גם יתכן בהחלט, שמפרק ראשון בלבד לא ניתן להתרשם מספיק. מפריעה העילגות והפרימיטיביות (לצורכי ריצוי הקורא- לא שהכותבת כזו או תרבות יהדות לוב כזו- וודאי לא! הכרתי מישהי מיוצאי לוב, מקסימה ביותר) והעיטוף בעסקי נשים על מנת להתיישר לפוליטיקליקורקט, מקומם ומזכיר את הספר הגרוע ''פועת''. קראתי גם את סיפור שזכה ב'הארץ': לדעתי כאן (שלא כמו שעולה מהפרק הראשון של הרומן) היא כותבת יפה, מחובר ומובן, אבל דוקא משום כך מתברר הרעיון המרכזי שהוא חלש ולא עמוק: ההלכה היהודית הורסת את החיים. אין ספק ש'העם' ימחא כפיים על התובנה 'העמוקה' הזו.

אני כל כך שמח על הסקירה היפה והחיובית הזו.