החדש של גרוסמן
חגית גרוסמן, כנראה המשוררת היחידה בביצת הספרות שהפכה לקונצנזוס מקיר לקיר, מוציאה ספר שני. בריאיון ראשון מספרת היורשת המסומנת של יונה וולך על יחסיה המורכבים עם עצמה, עם אביה ועם סצנת השירה המקומית. על בן זוגה לשעבר ששם קץ לחייו, ועל מקומו של טירוף בכתיבה שירית. על ההתקרבות לדת ועל הרגע שבו למדה שלפעמים כדאי לקחת בחשבון גם את החיים
לאחר חיבוטי נפש רבים של המרואיינת, ושיחות טלפון שבמרכזן עמדו דחיינות, התלבטות וחששות אין קץ, אני הולך לפגישה בבית קפה כדי לראיין את המשוררת הצעירה והמוכשרת חגית גרוסמן. "לא חששתי", היא אומרת לי בהפתעה, "רק רציתי ליהנות מכל רגע של הדו שיח בינינו". היא מבקשת לשבת בחוץ כי היא רוצה לעשן. במהלך הפגישה היא מכלה את קופסת הסיגריות שלה ושלי.
גרוסמן, 34, נשואה ליהונתן, ספרן בן 31 ואמא לאיילה בת השנתיים וחצי, היא אולי המשוררת הצעירה היחידה שיש על כישרונה ועל יכולותיה הפואטיים קונצנזוס מקיר אל קיר בין כל עסקני הספרות, הוותיקים והירוקים, עורכיה ומבקריה. "יפה וזכה היא שירתה של חגית גרוסמן, כתפילת אשכבה היא הנובעת מהצירוף הבלתי אפשרי, אך הרציני כל כך, שבין מכאוב עמוק לחיפוש אחר יופי בתוך הכאב ומתוכו", כתבה המשוררת והמבקרת תמר משמר;
"הרגע שבו בוקעת לעולם שירה גדולה הוא רגע של שקט טהור", כתב מבקר השירה אילן ברקוביץ', "אתה, הקורא, שוכח אז את כל מה שקראת ולמדת על שירה, ואתה ניצב פעור פה ונקי ממחשבה מול הטוהר הצרוף של שירה נשגבת. זה מה שקרה לי בעת הקריאה המתמשכת בספרה הראשון של המשוררת חגית גרוסמן". עד כה הוציאה ספרון אחד, "תשעה שירים לשמואל" (הוצאת "פלונית", עריכה : שלמה קראוס), מחזור שירים המוקדש לאביה שנפטר בדמי ימיו, ובתחילת 2010 היא עומדת להוציא ספר שירה רחב היקף בן מאה עמודים, שכותרתו "לווייתני האפר" (קשב לשירה, עריכה: רפי וייכרט).
מתי הרגשת בפעם הראשונה שזה זה, ואת משוררת?
"בפעם הראשונה שכתבתי שיר הייתי בת שש. אחר כך השיר הופיע בדפוס בעיתון בית הספר. זו הייתה חוויה חזקה. זה היה שיר לאבא שלי. אני זוכרת את הרגע בדיוק. זה היה יום ראשון, שעת צהריים, הנחתי מחברת על השטיח, התחלתי לכתוב, והחלטתי בלבי שאכ? תוב שיר ליום".
את זוכרת את מילות השיר?
"אבא הוא שלי בלבד/ אבא יש לכל אחד/ אבל אבי הוא מיוחד/ כי הוא שלי שלי בלבד".
היא עוצרת לרגע, לוקחת אוויר וממשיכה מהורהרת: "זהו. זה היה השיר. היינו תמיד מרוחקים, אבא ואני. הוא היה של אחותי הגדולה. השיר הזה היה השאיפה, זו הייתה משאלת הלב. אני זוכרת איך התאהבתי בדבר הזה שנקרא שירה, הייתי מהופנטת ממש כשראיתי את יורם טהרלב קורא שיר באחת מתוכניות הטלוויזיה, ממש ישבתי בפה פעור, ואז אמא שלי אמרה:'המילים הן חברות שלך'.
"מבית הספר היו לי זיכרונות די קשים. לא הסתדרתי שם. ואז, בגיל 14, אבא שלי קנה לי מכונת כתיבה וכתבתי שיר על ציפור, שמשעינה את
בגיל 16 אבא שלי רצה להוציא לי ספר, אבל הרגשתי כבר אז שאני עדיין רחוקה מבשלות כמשוררת. האמת היא שאבא שלי, למרות כל הפעולות האלה, לא רצה שאשקע רק בעולם הרוח והמילים, הוא רצה שאהיה מזכירה, שיהיה לי מקצוע. אני חושבת שגם בשביל זה הוא קנה לי את מכונת הכתיבה, ואני במקום ללמוד לתקתק, ישבתי וכתבתי שירים עליה. אז גם כתבתי את הפואמה הראשונה שלי על מלאך שמחכה בקצה מנהרה. זה מין חקר כזה של האין".
מה מידת הדומיננטיות של אביך בספר החדש שלך?
"הוא פחות דומיננטי מאשר בראשון, אבל מאוד נוכח. 'תשעה שירים לשמואל' עסק במוות ובפרידה. הלכתי עם המוות יד ביד רחוק מדי, עד שלא יכולתי להדחיק אותו. הוא ליווה אותי מתוך מודעות קבועה. כבר לא לקחתי את החיים בחשבון. כיום אני חושבת שמה שעשיתי בספר הראשון זה להחיות בעצם את אבא שלי. הספר והוא שייכים עכשיו להרבה יתומים אחרים. מאז שהספר יצא אני מרגישה שאבא שלי חי כי מדברים עליו. כולם שואלים כל הזמן, מי האיש הצעיר והיפה הזה על הכריכה?
"לא יכולתי להיות משוררת כשאבא היה בחיים. הוא נורא רצה שתהיה לי אחיזה בעולם החומרי. לא היה ברור לו מה אני אהיה, אבל הוא בשום אופן לא רצה שאני אהיה תלויה בגבר. אבל אני הלכתי ללמוד תיאטרון, צילום, הייתי בבית צבי וגם במדרשה. הספקתי ללמוד שלושה חודשים משחק בבית צבי. עזבתי את הלימודים בשביל לנסוע עם אבא להשתלת כבד בארצות הברית. בזה נוגע השיר 'אבישג' מתוך'תשעה שירים לשמואל'. אבא שלי רצה שאהיה יוצרת, אבל עם משהו מעשי, ממשי ביד, אז הייתי מציירת. כיום האימהות תפסה את מקום הציור. לפעמים אני מציירת ביחד עם בתי הקטנה.
היא מתחילה לצטט את הפואמה "לווייתני האפר": "בכל העיר משייטים לווייתני האפר בסנדלים ריקים מבושה/ מתבהרת ערגתם להתפוררות/ הם קוטפים בקיאות ארוטית מרוב סכנת מוות/ מתקמט נייר הכסף מקופסת הסיגריות ונתחב לאדי/ כוסות הקפה העשן/ בשכבת הבשר הבריא מטפס מעל לפצע..."
את זוכרת את כל השירים שלך בעל-פה ומדקלמת אותם מעל במות בערבי ספרות. את עושה את זה בקולך המיוחד ובאופן דרמטי, מתפתל ומתנגן, כאילו הוצאת את המילים מהבטן. זה לא אופייני לכל משורר.
"מה זאת אומרת, זה כמו שאתה מכיר את הפנים של הילד שלך. את החלומות שלו. אני קוראת את השיר עשרות פעמים. זה מן היריון של לווייתן, הוא נכנס פנימה, מתפתח, אבל נשאר שם ולא עוזב".
למה באמת קוראים לפואמה הפותחת את הספר "לווייתני האפר"? בכלל דימויים של מים חוזרים למכביר אצלך: אוקיינוס, מעיין, הכחול, הים.
"'לווייתני האפר' זה דימוי אישי שלי לבני אדם. בספר בכלל, יש קונפליקט בין ארוס לטנטוס, בין החיים למוות. העולם הוא כולו ים. אנחנו עשויים ממים, נוזליים. הספרות היא ים עצום ואנחנו מפרץ קטן בתוך הים הזה".
משווים את השירה הנשית והפוצעת שלך לשירת יונה וולך.
"אתה עשית לי את זה. אתה השווית".
לא רק אני.
"יונה היא אמא גדולה, אין ספק. אחת מן האמהות הגדולות. אבל לא הייתי ממליצה לבן אדם לקרוא אותה כשאתה למטה, במצב רוח ירוד ונורא, כי היא תגרור אותך עוד יותר למטה. מי שהציל אותי בזמן המחלה הנוראה של אבי ולאחר מותו היו משוררות כמו דליה רביקוביץ ובעיקר זלדה, שהשירה שלה היא כמו עלי מרפא. היא לימדה אותי את ניצחון האהבה על המוות. היא לימדה אותי את זכות הצעקה. לזעוק, אני אהיה שם. אני אחיה חיים. ועכשיו באמת אני חיה חיים. בעצם המשורר שהכי השפיע על מהלך חיי הוא דווקא דויד מור. לו אני חבה הרבה".
משורר עכשווי. לירי. רליגיוזי.
"בפעם הראשונה שפגשתי את דויד הוא שאל אותי אם אני משוררת. הוא הסתכל עליי כאילו הוא מצא צב בין השיחים. הוא אמר לי'אל תחכי שמישהו יכתוב אותך. את משוררת. זה קיים מהבעת פנייך. אני יכול לזהות את זה כי מבטך משתהה מעט יותר משל האחרים. זה הכוח שפותח את שערי היצירה. ההשתהות'".
לאחר מות אביך התקרבת ליהדות.
"התקרבתי, כן, אבל לא חזרתי בתשובה. בתקופה שאבא נפטר באמת התחלתי להתקרב. נפתח לי עולם הלימוד. הייתי רצה לבית הכנסת לחפש את אלוהים. רציתי לדעת למה אבא נפטר? למה הוא עשה לי את זה? אפשר להגיד שהכתבים היהודיים משו אותי מהתהום, הם ולקרוא ולכתוב שירה. הייתי מתעוררת כל בוקר אל תוך חושך, והייתי קוראת תהלים עד שהגוף שלי היה קורס. הייתי מתחבאת בבית הכנסת. בעזרת הנשים ביום חול, תמיד הייתי לבד. הייתי כל הזמן מתפללת. תפילה אישית, תפילת היחיד. אפילו בפינות רחוב הייתי עוצרת ומתפללת. עד שהבנתי שהיהדות בעצם נטשה את הנשים ואני לא אהיה אף פעם בת הרב, ואבי היה הרבה יותר פתוח מהרבנים".
"העולם הוא מעיין כחול/ בקרקעית עפעפיו אשכב/ בשחור אישונו לא אירדם לעולם/ ככלי מעבר לרוחותיו, בהעדר האור/ כל הלילה אהובי מקרב ידו/ מחוץ לעולם הזה, כותונתו הכחולה מתמזגת/ במנוחת הגוף, גם הקיץ בחוץ בשמיכה מתכסה/ ככלי מעבר לרוחותיו גופי לקולו מושאל/ כל הלילה אהובי הכרחי עד אימה/ ואיום בהכרח" ("מעיין").
האם משורר צריך להיות מטורף כמו נח שטרן או ארתור רמבו, למשל? האם בהכרח עליו להיות טיפוס רגשי-קיצוני, שתיין או איש בוהמה?
"שטרן לא היה מטורף כי הוא כתב שירה. העולם הוא זה שמטורף. אנחנו נמשכים לאמנות כי יש בה טירוף, אבל גם המון שפיות. יש כאן קתרזיס, הזדככות ולא רק שיגעון. אנשים שותים, אנשים כותבים, אדם מתבונן בתהום והוא צריך לשכך את הכאב. מה זה טראומה? תמונה שאדם לא מסוגל להתבונן בה. הכתיבה היא כלי שעתוק של התמונה הזאת, ואז האדם מסוגל להביט בה ולחיות איתה. בשביל לתפוס אויב זקוקים לכוס שיכר".
היה לך חבר לחיים, משורר שהתאבד בגיל צעיר. האם בשירים שלך יש עקבות לפרשיות אהבה עוצמתיות שהיו לך בעבר? איזה תפקיד יש למין בשירייך?
"יש עקבות. ועוד איך. למשורר הצעיר הזה קראו נדב ברזילי, ואני מקדישה לו שער בספר שלי החדש. הוא היה כל כך מוכשר ותלה את עצמו בגיל 28. תמיד דימיתי אותו לעוף חול שקם מתוך האפר. הוא היה סטודנט להיסטוריה באוניברסיטה. הכרנו ברחוב. הפעם אני אמרתי לו: 'יש לך עיניים של משורר', והוא רדף אחריי ברחוב ולא עזב אותי. הייתה לו חיפושית כתומה והוא תמיד הזכיר לי את בוב דילן. הוא היה זורק לי שירים מן החלון".
מה מידת המעורבות שלך בסצינה השירית המתהווה משנת אלפיים צפונה? ומה דעתך עליה? ידועים יחסייך הקרובים עם המבקר אילן ברקוביץ', הצ'ילבה שלי.
"אין דבר כזה סצינה שירית. אני שונאת את המילה הזאת. זה מושג קולנועי לא אמיתי. השירה היא מה שהרגשתי בכסות האמנות. יש אנשים שהם משוררים בעיר הזאת, תל אביב, וחלקם חברים טובים שלי".
לא מזמן הפכת לאמא. מה מידת הדומיננטיות של ילדתך בשירייך?
"אני נשואה עכשיו ליהונתן. הוא הדבר הרחוק ביותר מנדב ברזילי. איש שונה. איש אחר. הוא המוזה שלי. אני חושבת ש'לווייתני האפר' הוא קודם כל ספר של יהונתן יותר מאשר של בתי איילה, כלומר מידת הדומיננטיות שלה כאן, זה אבא שלה. אני חושבת שהבת שלי היא הפרי שלי ושל המוזה שלי.
"היום אני מודה שאין שום סתירה בין אימהות ליצירה. הרי זה מה שהשירה זקוקה לו, טעם והתחייבות לחיים. לא אקריב את הגוף שלי ליצירה. אני צריכה להיות בריאה. היצירה תקבל אותי כמו שאני, מתוך החיים ולא מתוך מחשבות אובדניות. יהונתן אומר לי שלא לקחתי את החיים בחשבון. התברר שבחדר אפשר לשאת, אפשר לאהוב. שירה זה הרי בור שאתה צועק לתוכו. ואם אתה צועק, משמע אתה קיים. היתר הוא באמת מצב יציב, אמהות מתוסכלת, אישה חופשייה, אדם חופשי, אבל אם אתה אוהב - משמע אתה קיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
