עקובה מדת: ביקורת על "הכתובים הסודיים"
"הכתובים הסודיים" שוזר בתבונה בין סיפורה של אירלנד במאה ה-20 ובין תולדות חייה יוצאי הדופן של מאושפזת במוסד לחולי נפש. חבל רק שהכל מתנקז אל סוף מצויץ וקיטשי
בית חולים. צילום: SXC
כמעט למותר לציין, אם כן, כי שני הטקסטים האלה מובילים בסופו של דבר אל אותם אירועים מרכזיים בחייה של רוזאן, ומציגים בין היתר את הדרך שבה מתעתע הזיכרון במציאות. בכתיבתה מעירה רוזאן לא אחת עד כמה הזיכרון עשוי להטעות את האדם הזוכר. סיפורו של ד"ר גרין משלים את סיפורה, מהפך אותו, מבאר אותו ומציג גרסה שלו שזוכה לפסאדה של אמת.
מלכתחילה מעצב סבסטיאן בארי את רוזאן כמין אמילי גרירסון של פוקנר ב"ורד לאמילי": היא אנדרטה חיה שברור שנושאים אליה עיניים - "עליה להיות סמל לאומי ואתר עלייה לרגל", אומר גרין - אך האנדרטה הזו מנציחה מראש גם את התפוררותה שלה (היא מונחת במוסד לחולי נפש). מי שמאמין במטפורות יוכל אולי לומר שרוזאן היא בת מאה מפני שהספר הזה עוסק כולו באירלנד של מאה השנים - אירלנד שהעבירה את המאה ה-20 במלחמות דת עקובות מדם. ודאי, סיפוריהם של רוזאן ושל ד"ר גרין נקשרים היטב במלחמות הדת האלה - אבל הטקסט הזה עושה עבודה גדולה יותר: הוא הופך את העולם האירי כולו לדתי.
המילה האנגלית Scriptures, המופיעה בשם הספר במקור, אינה מסמנת "כתובים" רגילים, אלא "כתבי קודש". שמו של הספר רומז מראש לתמה מרכזית ברומן: שזירתה של הדת בכל אספקט של החיים באירלנד הצעירה, המתחדשת, אירלנד של ראשית המאה העשרים שנדמה לא אחת שמתקיימת בה תיאוקרטיה אמיתית. הסיפור הזה אינו רק סיפורו של שלטון הדת, אלא הוא טבול כולו במוטיבים דתיים, עולה על גדותיו מהם, ממחיש גם בבחירת המילים את הנוכחות התמידית של הנצרות לא רק בחייה האומללים של רוזאן, אלא גם בטקסט עצמו.
כך מדמה עצמו ד"ר גרין לרועה (גם אם רועה קלוקל), ואף לאב ואם של מטופליו. את המוסד עצמו מכנה רוזאן "מקדש", וממילא גם לרפואה יש אספקט דתי. עוד נכנסים אל הטקסט כבשים לעולה ומשיח וקורבנות, והפסיכיאטר הוא כומר מוודה, וכן הלאה. אירלנד של "הכתובים הסודיים" היא אירלנד של הזיה ושל זיכרונות מוטלים בספק ממציאות היסטורית. כמה מפתה לכלוא את שתי המילים האחרונות בבית המשוגעים של המרכאות).
לערער את המציאות
הרומן היפה הזה מבקש לפרק ולערער את מציאותיותה של ההיסטוריה, את אמיתותה, בדרכו להפוך את אירלנד כולה למחוז סליגו, לאירלנד שהמציאות בה כמו נשלפה משיריו של ויליאם בטלר ייטס: אירלנד של מיתולוגיות ושל נצרות, של עבר ושל הווה שמובילים תמיד לפלגנות דתית או פוליטית-ולא אחת, לפלגנות דתית-פוליטית (גם לייטס שמור מקום טוב ברומן הזה; והוא, אגב, אינו קבור בדבלין, כפי שנטען בהערה השגויה שהשתרבבה אל הספר בגרסתו העברית, אלא בדרמקליף שבאותו מחוז סליגו).
בסופו של דבר בכל זאת מסיג סיפורו של ד"ר גרין את הטקסט אל אמת אחת, ומצער לגלות שלמרות הכול צולל הרומן הטוב הזה אל סיום קיטשי, מצויץ, סוגר פינות וקושר קצוות, צפוי בהיותו כאילו-בלתי-צפוי - בקיצור, סיום שהוא היפוכה המוחלט של העדינות והתבונה
שבונים את הרומן, היפוכה של המכה בבטן והפתיחות אל הריבוי, מין נסיגה אל נחמה שנדמה היה שאין לה באמת מקום כאן.
עם זאת אפשר אולי לראות גם בכך איזו התכתבות עם אירלנד השוקטת בסוף העשור הראשון של המאה ה-20 וממילא זהו הסיפור שמסופר כאן ומגוחך להתווכח איתו. כך או כך, בחלק הארי שלו מציג "הכתובים הסודיים" תפיסת עולם לא טריוויאלית, מרגשת באמת בהתבוננותה התאורטית בהיסטוריה כסדרה של פרשנויות ובחירה בין נקודות מבט. גם הסיום המטופש, האמריקני?הוליוודי, המאגד ומאחד, אינו גורע באמת מן האמירה הזו, שמהדהדת ברומן לכל אורכו: אין היסטוריה - יש רק בחירות של זיכרון. ולא למותר להעיר כי גם הסיום מותיר את אחת הדמויות המרכזיות ללא ידיעה של האמת - כלומר, רק עם ההיסטוריה הפרטית שלה.
הכתובים הסודיים. סבסטיאן בארי, מאנגלית: שרון פרמינגר אחוזת בית, 357 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
