קו המשווה: זכרון דרכים
דמיון סגנוני מובהק שורר בין רומן הפולחן של ג'ק קרואק, "בדרכים" ובין "זכרון דברים" של יעקב שבתאי. וגם: דבר המערכת של כתב העת הספרותי "דקה" מעיק
- השבוע בביג בן: ליאת בלו מושלמת, איילה פחות יפה
אלא שכל אופיו הקדחתני, הפשוט, קצר הנשימה (למרות כל רוחב השורות) של הרומן האמריקני, שכולו זיכרונות אוטוביוגרפיים ישירים, מזכיר מאוד את סגנונו של יעקב שבתאי. אפילו הפתיחה בשני הרומנים ממש דומה. אם קרואק פותח את רומן המסע שלו במילים: "פגשתי את ניל לראשונה זמן קצר אחרי שאבא שלי מת", מתחיל גם הרומן הגדול של שבתאי במוות של אבא כלשהו: "אביו של גולדמן מת באחד באפריל".
ועם זאת, כמובן, שבתאי וגיבוריו תקועים בתל אביב, ואילו קרואק מאוהב במסעות. שבתאי הוא בסך הכול בורגני, ואילו קרואק הוא ביטניק אמיתי. אצל קרואק זו ההתגלגלות הנמשכת, רוויית האלכוהול, הסמים והמין, מנקודה גיאוגרפית אחת לאחרת, עם כל נסיבות החיים וההרפתקאות והנופים והכתיבה. מין חיים ללא שמץ בקרה וללא שמץ פחד, כולל הסתבכויות פליליות למיניהן. אצל שבתאי המקסימום הוא ניאופים למיניהם. וההרפתקה האמיתית היא הרפתקת הכתיבה. מבחינה זו, שבתאי לקח מקרואק רק את הטכניקה הכתיבתית, ממש לא את המהות הנפשית. אגב, איזה הבדל עצום בין המלנכוליה הדיכאונית המשמימה והמלאכותית של "הדרך" של קורמאק מקארתי, לבין "בדרכים" החי והאמיתי בלי גבול של קרואק. כל ההבדל בין אמריקה האמיתית של שנות ה-50 לבין אמריקה הפלסטיקית של ימינו.
בגרסה הטיוטתית המלאה המונחת לפנינו של "בדרכים", שנכתב כולו כידוע במשך שלושה שבועות על כמה גלילי נייר רישום שחוברו בסופו של דבר למגילה אחת, חוזרים גם השמות האמיתיים למקורם. אלן גינסברג הוא כאן אלן גינסברג ולא קארלו מארקס, כמו בגרסה המעובדת (שם שנבחר בוודאי בגלל הדמיון הפיזי בין גינסברג המזוקן לאבי הקומוניזם). כל זה מוסיף נופך של רכילות זוהרת ואמת מיידית לכל העניין.
כך למשל כשמדבר קרואק על היחסים בין ניל קאסידי, חבר המסעות המרכזי שלו, לבין אלן גינסברג, הוא מעיר, בשמות מלאים, כי לא היה מעורה באותו שלב ביחסים בין גינסברג לקאסידי, "וכפי שהתברר בהמשך, לניל נמאס מזה, במיוחד מההומואיות, והוא חזר לנטיותיו הטבעיות". מעניין. אולי פעם ייחשפו גם השמות האמיתיים העומדים מאחורי הרומן של שבתאי.
"דקה" הוא כתב עת ספרותי איכותי, העוסק בעיקר בשירה, עם כמה תוספות הגות ופרוזה, בעריכת שלושה משוררים צעירים: בעז יניב, ערן צלגוב ורוני הירש. מונחת לפניי החוברת החמישית. פורמט קטן, מוקפד, בהשתתפות כמה צעירים מלוטשים כמו חגית גרוסמן ונוית בראל ושחר מריו מרדכי, וכמה משוררים ותיקים וטובים כמו שולמית אפפל ואדמיאל קוסמן וסלמאן מצאלחה. בסך הכול, סימפתי.
אבל כשאנחנו פותחים את "דבר המערכת"
אֲבָל חֶשְׁכַת חֲדַר שֵׁנָה שׁוֹפֶכֶת אוֹר:/אֲרוֹן בְּגָדִים, הַחֲזִיָּה וְתַמְרוּקַיִךְ;/שִׁדָּה, רְאִי, מִטָּה זוּגִית – כָּרִית אַחַת.//אֲנִי יָשֵׁן, אַתְּ יְשֵׁנָה; אַךְ כְּשֶׁנֵּעוֹר/יִצָּמְדוּ לָהֶם לְבַד רַק חַמּוּקַיִךְ,/שְׁנֵי חֲדָרִים בִּפְלוֹרֶנְטִין; אֵינִי וְאַתְּ."
גם שחר מריו מרדכי משתתף בחוברת "דקה" החדשה בשירים הרבה פחות טובים מהשיר המצויין שלו "שונאת. סיפור אהבה?", שפורסם לראשונה בחוברת "הליקון" (ושאותו גיליתי פעם בזכות שבחי אילן ברקוביץ ב"הארץ") , ומתוכו מצוטטות שורות הפרידה הכואבות והמקסימות הנ"ל.
נא להמתין לטעינת התגובות
