מתקלף: ריאיון עם הראל סקעת
הוא מצהיר שהוא רוצה "לנתץ את החומות" המקיפות אותו, אבל נמנע מלהכות בהן. טוען שניתן ללמוד עליו ממילות השירים שלו, אבל לא כותב אותם בעצמו. רוצה לשיר שירי מחאה, אבל לא עושה זאת, מתוך כבוד למחאה. "אני נמצא בדרך של השלת קליפות", הראל סקעת מבטיח, "אבל זה מרגש אותי שלא יודעים מי זה הראל סקעת". ריאיון אינטימי במיוחד עם אמן שבורח מאינטימיות
את המופע המרכזי בשנה שעברה הובילו ברי סחרוף והתזמורת הסימפונית ירושלים. מי שלא ידרים בסוף השבוע הקרוב לנגב, הוא הקהל הצעיר, שאותו כבש סקעת לפני חמש שנים במסגרת "כוכב נולד 2". אתם מופתעים, סקעת ממש לא. מזמן הוא שכח איך נראות בנות עשרה בהתקף פאניקה. וזה אולי כל הסיפור. שלושה חודשים לאחר צאת אלבומו השני "דמויות", הוא עדיין מתקשה להסיר את דימוי הצפיחית בדבש. זה משחק כמעט אבוד, שסקעת מתקשה להכיר בתוצאותיו המתסכלות.
לא משנה שמזמן קהל האס-אם-אסים נעדר מהופעותיו, ועדיין התקשורת מתייחסת אליו כאליל נוער סכריני. כמה שהוא לא יספר ל"אולפן שישי" על לילות העצב והדיכאון שלו, הוא עדיין נתפס כגלידת פרווה בטעם פונץ' בננה. שום מונולוג על התמכרותו לספורט אקסטרימי ב"פנאי פלוס" לא יהפוך אותו לבבו קובו. גם הסכסוך המשפטי המכוער עם חברת התקליטים הד ארצי, שטענה כי הקליט אלבום בסתר, לא טינף את פני הסקעת. ועכשיו הוא בכלל צריך לעמוד מול הרושם הלא מבוסס כי אלבומו החדש - אוטוטו זהב - נכשל.
יש לו חלק בזה. כבר מהרגע הראשון שבו דרך כוכבו, החליט לא לשחק את המשחק המוכר בתעשייה. שום מילה על חיי האהבה שלו. מי שהתקרב לגבול הזה, ספג ממנו נהמה. יש ששאלו ישירות על העדפותיו המיניות, אחרים שיתפו פעולה עם כל מיני בלונים מופרכים שהופרחו על ידי מגונניו. סקעת כל כך נבהל מהאמבוש הזה, עד שהחליט ללכת כמה צעדים לאחור. הוא מודע לכל מילה שיוצאת מפיו. אחרי שעות של שיחה אתה פשוט רוצה לטלטל אותו, לא בשביל לשמוע ממנו וידוי מסעיר (זכותו להגדיר את גבולות הגזרה של החשיפה), אלא כדי להבין למה יש פער עצום בין הופעתו הכה חשופה על הבמה, נפש רוטטת ללא כסות, לבין הסקעת שמחייך לך מעל דפי הכרומו.
אף אחד לא ערער על יכולותיו, על הקול הנדיר שלו. הוא בין הבודדים מיוצאי "כוכב נולד" שסוגר קופות בכל הארץ. לא הבלחות אורח לפני ועד עובדים, אלא 250 הופעות בהיכלי תרבות. הוא מרגיש שבאלבומו החדש ערטל את עצמו לדעת, אבל גל אוחובסקי, האחרון שתחשדו שירסק את הסקעת, טוען בביקורת ב"טיים אאוט" שהשירים לא מקרינים אישיות של יוצר.
"הראל סקעת הוא זמר מופלא", מסנגר וולפה. "אחד הזמרים הכי מרתקים כאן, ולא רק בגלל הקול שלו. הוא מחמיר עם עצמו, האלבומים שלו עשויים בקפידה. אני מזהה את הקשר שלו לשנסונים. יצרנו ערב מיוחד עבורו. אין הרבה ערבים מהסוג הזה בארץ. התרגומים של נעמי שמר לשנסונים לוקחים את הטקסטים לחוויה הישראלית. כל דור מעדכן את הדור הקודם. כמו בביצוע של הראל ל'הנני כאן' שחיבר עבר להווה עם פנים לעתיד".
סקעת לא ממש מתגעגע לקהל הישן שלו. זה לא שהוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה המוזיקלית שלו מחדש, משהו בהערצה העיוורת הזאת ביזה אותו. "עד שיצא האלבום הראשון הרגשתי שמעריכים אותי על כלום. קהל שאהב אותי בטירוף, ועדיין לא שמע ממני דבר. זה עשה לי רע. לא הייתי ישן בלילות. הפריע לי שהם לא אוהבים אותי בגלל דברים שאני עושה, אלא בגלל דברים אחרים. זה העליב אותי. הקהל הזה לא היה שווה כלום, אני לא הייתי שווה כלום".
אף אחד לא הכין אותך לכזו היסטריה ומהומה. מדינה שלמה מדברת עליך, מלחמות בין מחנות מעריצים. איך התמודדת הסיטואציה החדשה?
"יום אחרי 'כוכב נולד' התרכזתי באלבום שלי. ידעתי מהרגע הראשון איך לנווט את זה. אף אחד לא הפעיל אותי. אמרתי, אני לא משתף פעולה עם פרויקטים שלא קשורים ישירות למוזיקה, והיו הרבה הצעות כאלה. היה עמוד אש שהנחה אותי בבחירות. לא הייתי צריך לחפש את עצמי יותר מדי. את הסגנון המוזיקלי שלי מצאתי כבר בהתחלה. אמרתי שיש לי דרך ואף אחד לא יפריע לי. החיים שלי זה כמו ג'י?פי?אס, מסלול מאוד ברור".
לא הרגשת כבול לקהל הישן, לסגנון המוזיקלי שהתוכנית הכתיבה? המעריצים מתקופת "כוכב נולד" הם בני נוער שמתקשים לעכל טקסטים מורכבים.
"בחיים שלי אני לא אהיה זונה של קהל. אולי על הבמה אני אתן אנטרטיינמנט, אבל לא ברמת השירים. אני לא עסוק בלכוון את עצמי לקהל מסוים ולקוות שיאהבו את השירים. מי שאהב אותי בסופו של דבר זה קהל שהתחבר לשירים החדשים שלי".
האלבום הראשון, "הראל סקעת", שיצא
ובכל זאת, בניגוד לחבריך לתוכנית שרכבו על הבאזז והתענגו על הפרסום, בחרת להסתגר בבית. ממה פחדת?
"בשנה הראשונה לא יצאתי מהבית. גזרתי על עצמי שתיקה. להיות כל הזמן ברכילות יכול לגרום לנזק בלתי הפיך. זה משהו שעשיתי למען הקריירה ולמען הבריאות שלי. אם לא הייתי עושה ככה, הייתי הופך למוצר רכילותי, ואז לך תצא מזה".
סקעת גם החליט לחתוך מלימודיו בבית צבי. "רציתי לעזוב כבר בתחילת השנה השנייה", הוא מספר. "מיציתי את עצמי. כל ההתעסקות היא בתפל ולא בעיקר. במיתוג ולא במשחק. הרגשתי שאני מתחיל להתפרק, לא עושה מה שאני רוצה, שהסביבה לא נכונה לי. סיטואציות שמ? שתקות ולא בונות אותי".
למה בכלל הגעת לשם?
"לא נרשמתי לשם כדי לעשות שקספייר. אני קודם כל זמר. אני חושב שכל אדם שרוצה לעלות על במה צריך למצוא את המקום הרגשי שהוא הכי מחובר אליו. בבית צבי אתה לא לומד, אתה חווה. לא מלמדים אותך להיות שחקן, אלא להתחבר לאני שלך. בשיעור תנועה, למשל, אתה נוגע בגוף שלך בצורה שלא היית נוגע בך. זה עוד חלק במסע לתוך עצמך".
המוסד הזה הקיא רבים מתלמידיו. איך קיבלו אותך?
"הבעיה שלי היא לא איך מקבלים אותי, אלא איך אני מקבל את עצמי. בבית צבי לא התרכזתי במה שרציתי. קיבלתי שם כמה מלגות, אבל עשיתי שם רק מחזות זמר. זה אמנם ז'אנר שאני אוהב, אבל הייתה התעסקות יתרה בזה. האווירה בבית צבי לא עשתה לי טוב כבן אדם. הבנתי שזה לא שווה את זה".
סקעת, 28, נולד בכפר סבא, בן לאבנר, איש אגד ולאהובה, גננת. מהרגע הראשון הוא נע על שני צירים שונים. מצד אחד רצה מאוד לרצות את משפחתו, במיוחד את אביו, שדחף אותו מגיל אפס למיקרופון, ומצד שני הייתה לו בעיה עם מסגרות.
"כשיש מעליי מסך של מחויבויות, אני לא מוכן. תמיד אני צריך את חופש הבחירה. אני לא בן אדם שאוסרים עליו. כשדורשים ממני, אינסטינקטיבית אני אומר לא. רוב המלחמות שלי היו עם אמא שלי. היא מאוד דומה לי. לא ידעה איך לאכול אותי. היו לנו הרבה מאוד התנגשויות". יש אנשים שמסגרת מרגיעה אותם, מטשטשת לכאורה את הבלבול הקיומי. "כל הזמן הפליא אותי שיש אנשים שמסתכלים על אנשים שמגדירים את עצמם אחרת בהרמת גבה. דיברתי עם אמא שלי על זה שיש אנשים שיש להם ילדים, אבל הם לא נשואים. היא לא הבינה".
נמשכת לבמה בגיל צעיר. הופעת כילד בתחרויות זמר, שירת בלהקה צבאית, למדת בבית צבי. מאין הצורך הזה?
"יש לי מזל שיש לי את הבמה, בלעדיה הייתי מסכן. אני מגיע להתפרקויות על הבמה שבחיים לא הייתי מוציא מעצמי ככה במציאות. אני בחיים לא בוכה, רק על הבמה. מרגיש כאילו אני מכיר את כל האנשים שם, כאילו זה התפקיד שלי. יכול להיות שזה אסקפיזם, לשם אני בורח, מוצא לי מקום שאני בוחר להציג בו את כל הדברים שאני רוצה לומר".
מה הבמה מאפשרת לך?
"מכיוון שאני יודע שיש לי מקום לפורקן, אני מרשה לעצמי לחוות מחוץ לבמה דברים עד הסוף. הבמה תמיד תהיה שם. זו התרוקנות לשם הכלה מחדש. בלי הבמה הייתי פשוט מטורף. אני חווה את זה ממש כטיפול פסיכולוגי. וזה מה שהיה לי קשה במשפט".
כלומר?
"הד ארצי הוציאו צו מניעה שאסר עליי להקליט ולשיר שירים חדשים. במשך שלוש שנים חוויתי המון חוויות שהתבטאו בכתיבת השירים החדשים ומנעו ממני להופיע איתם. הרגשתי שזה כמו ללכת לפסיכלוג ולדבר איתו על הדברים שדיברת בשנתיים האחרו? נות ולא על מה שקרה לך אתמול".
ההשתקה הכפויה הזאת, לצד הסיטואציה הזרה לו על ספסל הנתבעים, ריחפה בזמן העבודה על האלבום החדש. "בשנה הזו הייתי חסר אונים, היא שיתקה אותי מבחינה נפשית. היו ימים של עצב. אני נמצא בדרך של השלת קליפות ואני מרגיש בצורה די מוזרה שהתהליך שקרה במהלך האלבום, את תוצאותיו רואים עכשיו. עד עכשיו ראיתי את הרכבת נוסעת לידי, עכשיו אני מרגיש שעליתי עליה. אם כתבתי באלבום שאשבור את החומות, אני שובר אותן עכשיו. בימים האלה אני משפץ את הדירה שלי.
"אמרתי לקבלן לשבור את כל הקירות, שיהיה ממש לופט. הוא אמר שאי אפשר הכול, יש כאן גם קירות תמיכה. יש עמודים שתומכים לך בנפש ואתה לא יכול לשבור אותם. לכן יש דברים וחוויות שאני עובר וחובתי לשמור את זה לעצמי".
מאיפה זה בא?
"אף אחד לא יבין אותך, אף אחד לא יכיל את זה. אני לא טיפוס משתפך. תמיד סקרנו אותי אנשים שלא מדברים על הרגשות שלהם - לא הנכים רגשית. אדית פיאף - מישהו יודע מה הייתה האישה בפנים? בעיניי יש בזה משהו מאוד סקסי. זה מרגש אותי שלא יודעים מי זה הראל סקעת. יודעים אבל לא פיצחו. זה משאיר אותך נקי, יתרכזו רק בעבודה שלך. רוצים לדעת מי אני, תקראו את השירים שכתבתי. שם הכול נמצא. גם כילד הייתי כביכול הכי רגיש, אבל לא הייתי מדבר על רגשות. אני בן אדם מאוד מנומס, ולא מתעסק בלשבור תדמיות עכשיו".
אתה משלם מחיר על מדיניות העמימות הגרעינית. מבקרי מוזיקה אומרים שאתה יוצר ללא אישיות.
"פעם הייתי אצל פסיכולוגית רוחנית שעובדת באמצעות קבלה ותקשור. היא הניחה על הראש שלי ידיים ואמרה 'אתה כל הזמן חושב, יש לך מחשבות תהומיות, קשות. הראש שלך לא מפסיק לעבוד'. אני אחד החפרנים הגדולים, חופר בצורה חולנית. מחשבות על גבי מחשבות כל הזמן. אבל אני נורא מנסה להצניע את הייסורים האלה. לא חושב שצריך לרכוב עליהם. כשקוראים את הרגשות הכי מזוקקים שלך בעיתון, עם הכו? תרות ותתי הכותרות, זה נראה נגזר מאלף מונולוגים של אמנים אחרים".
יש תחושה שהתקליט החדש לא הצליח.
"שיאים צריכים לבוא בזמן שלהם. לא צריך להיות כל הזמן בשיא. האלבום מתקרב לזהב, היו עשרות אלפי הורדות מאורנג'. 'מובן לי עכשיו' שהה חמישה שבועות במקום הראשון במצעד ברשת ג'. 'סוף' ו'בואי היום' נוגנו ברדיו. אבל גם הזכיות והמכירות לא אומרות כלום. אלבום צריך להיבחן במבחן הזמן".
אישי, אישי - אבל רוב הטקסטים נכתבו בידי אחרים. קרן פלס, יהלי סובול, שילה פרבר, עופר בשן.
"זה לא שהזמנתי שירים. אנשים לא כותבים לפי הזמנה. אלו אנשים שעבדו איתי, והיו בסביבה שפעלתי בה. רוב השירים הותאמו לי, אלה חברים שמרגישים אותי. לפעמים דווקא האחרים מצליחים לנסח עליך משהו שיותר מדויק מהרגשות המזוקקים שלך. קיבלתי מחמאות על הטקסטים שכתבתי, אבל אני לא מרגיש שאצלי יש יותר אמת".
אני מבקש ממנו להביא עמו טקסט שכתב בתקופה האחרונה, והוא בוחר להקריא את "מי אוהב מילים גסות" שביצע יוסי בנאי לשירו של ג'ורג' ברסאנס (תרגום: דן אלמגור). "לו השמעתי רק שירה/ על אהבה זכה טהורה/ מזמן יכולתי לענוד/ אות לגיון כבוד. אך הבוס אומר אהבה חבל/ זה לא מושך היום קהל/ ואם אהבה רק כזאת/ בין שתי זונות. בלי גסויות/ קשה לחיות/ מילה גסה/ זו פרנסה".
הראל סקעת, ברוך בואך ל-2010. באיזה עולם אתה חושב שאתה פועל?
"כל מה שקורה בעולם - ריבוי ערוצים, תוכניות ריאליטי - יש לזה השפעה על המוזיקה. היא הפכה לתעשייה של שירים, פחות של אלבומים. אני לא יודע אם אני יכול לעמוד בקצב של אלבומים כאן. אני לא מאמין שייצא לי אלבום תוך שנה, לא חושב שאעבור בפרק זה משהו משמעותי שאוכל לנסח אותו. השפה שלי מתנוונת מצפיה בטלוויזיה. אוצר המילים שלי לא מתפתח. אני לא יורד על הטלוויזיה, אני באתי מהטלוויזיה המסחרית".
מחר בבוקר אמורים וולפה והמעבד זיו קוז'ו להגיע לביתו של סקעת ברמת גן לחזרה. הוא מתרגש מהמחשבה שבעוד כמה שעות הם ינגנו על הפסנתר בדירתו. "אנשים שעושים מופע שעבדנו עליו שלושה חודשים", הוא אומר. "מופע אחד או שניים, בפני 500 איש, שאתה עובד עליו כמו על אלבום. אבל זו הנשמה שלך, זה כמו חמצן. אתה לא תלוי במדיה, בתקשורת. זה הדבר האמיתי".
אתה מבצע שנסונים של אדית פיאף ושל יוסי בנאי. זה לא בדיוק הבון-טון של יוצרים צעירים או של יושבי הבארבי והאוזןבר.
"אני מאחל לכולם שיכתבו שירים כאלה, כמו שנכתבו פעם. כל הגישה הזאת היא מודה, פוזה. לא נראה לי שפיאף היא מחוץ לטעם המבקרים, וגם אם כן, אין לי עם זה בעיה".
למה שנסונים מושכים אותך כל כך? הפרזנטציה, הארומה של עולם אפל?
"תמיד עניין אותי הטקסט. פעם התייחסו לטקסט כאל מונולוג ואני תמיד נמשכתי למקום הזה. יש בו דרמה אמיתית כמו שזה. לפעמים אנחנו מנסים ליצור דרמטיזציה דרך העיבודים, פה מספיק לקרוא את הטקסט. מב? חינתי זה כמו פסטיבל מספרי סיפורים. אדית פיאף, בשיר 'האקורדיוניסט', מביאה מונולוג של אישה שמספרת על בעלה שנלקח למחנה ריכוז. את השיר הזה היא ביצעה בהופעות מול חיילים, והיה הרבה אנטגוניזם כלפיה. היא שרה את זה כהתרסה".
אבל השירים שלך באלבום בורחים בדיוק מהדבר הזה. הם לא חברתיים או פוליטיים, אלא עוסקים במצב נפש פרטי.
"זה עניין של דרך וזמן. יש לי צורך לומר עוד יותר ויותר דברים שמכילים התרסה, אבל אני די נזהר מזה. אני רוצה לומר את הדברים כשהם יבערו בי, מתוך מקום מאוד אמיתי, ולא מתוך מודה. זה לא כי אני מפחד מזה, אלא משום שאני נותן למחאה מקום של כבוד".
אקו"ם