קווים לדמותו של המשורר כקומיקאי
במקום לכתוב שירה, המשוררים שלנו כותבים בדיחות. וכשמילים כמו כוס, זין, אימפוטנציה וכיבוש גורמים אדישות בקהל, האפשרות היחידה שנותרה היא להמשיך ולצחוק. כמה שיותר. ככה זה: מצחיק שווה מושך שווה איכותי. דעה
אפשר להבין על נקלה מדוע משורר מסוים בוחר להקריא שיר מסוים בפני אנשים מסוימים, במקום ובזמן מסוימים. יש שיאמרו שניתן להבין על נקלה מדוע בוחר משורר מסוים לכתוב שיר מסוים, על אנשים מסוימים, או על מקום וזמן מסוימים. אך להסביר מדוע כותב משורר מסוים שיר מסוים בעבור אנשים מסוימים, בעבור מקום ובעבור זמן מסוימים – זאת אתקשה לעשות מבלי לתהות על מוסר כוונותיו ומבלי לפקפק בטיב מילותיו.
אינני מבקש (הפעם) להיטפל באופן גורף לשירה פוליטית, חברתית או מגדרית. למדתי שיש מי שנושאים אלו בוערים בנפשם, ורק שיקול דעת המוטה בידי התלהטות הרגש מביא אותם לעיתים כה תכופות לתרגם את אותה הבערה לכדי שירה. יתרה מכך, התופעה עליה אני מבקש להצביע אינה מפלה בין ז'אנרים שיריים שונים, מינים, גזעים ואמונות ואף לא בין תל אביב לירושלים, ללונדון או לניו יורק כמו הדמוקרטיה.
בספרו "תורת המידות" עורך ברוך שפינוזה חלוקה מעניינת שאפשר לראותה כנקודת פתיחה לדיון. "אי אפשר שתהא בדיחות הדעת יתרה על המידה, אלא היא תמיד טובה; וכנגדה חולשת הדעת היא תמיד רעה".
נדמה שאין כל צורך לבאר מהי "בדיחות הדעת" (אעשה זאת בהמשך). עם זאת, על "חולשת הדעת" יש לתת את הדעת. לא מעט משוררים ומשוררות השיבו באוזניי את אותה התשובה (בשינויים קלים) לשאלתי: "כיצד התרשמת מן האירוע ומהופעתך?", התשובה הממוצעת הייתה: "נפלא, כולם צחקו".
להלן ההגדרה המילונית. "קומיקאי - אדם שמטרתו לבדר, לשעשע ולהצחיק קהל צופים או מאזינים, באמצעות בדיחות, משחק משעשע או סיטואציות מבדרות". אני מניח שרק חלק קטן בלבד יסכימו להחיל הגדרה זאת על המונח משורר. למען האמת, נדמה כי אף ההגדרה המילונית למונח המשורר כ"אדם הכותב שירה", אינה חמורה דיה.
אם כן, משוררינו מבדרים. איני מתכוון כמובן לאותו גרעין איכותי (שעל איכותו ראוי להתדיין) של משוררים הנתונים כל כולם בשירה, כי אם לאותה שכבה שירית כאחת שרחוקה מכל וכל ממצויינות כלשהי, ושחשיבותה העיקרית (והבלתי מבוטלת) היא לסייע לנו בהגדרת רוח התקופה.
מוטב להראות מאשר לומר, אז הנה:
בדיחות הדעת
"אלוהים האמיתי: אני מת לגדל שפם / אך איני מסוגל להחליט / לברוא אותו מתוך הבזק / של אש ועשן / או לגדלו בסבלנות אנושית / לכן לעולם לעולם / לא יהיה לי שפם / ומתוך ההתלבטות הנצחית הזאת / צומחות עונות וערים." (חזי לסקלי, מתוך השיר 'דת, מחזה תיאולוגי לשישה גברים ומוזה', 'העכברים')
או:
"אשכּים לבית השר / אומרים כבר רכב / אבוא לעת ערב / אומרים כבר שכב / או יעלה מרכב / או יעלה משכב / אויה לאיש עני / נולד בלי כוכב"(ר' אברהם אבן עזרא, 'אשכּים לבית השר', פיוטי ראב"ע)
או:
"חשבתי שנשים רוצות לשוחח על סימון וויל, / לא הבנתי שאמנם הן רוצות זאת, אבל בגוף, / שהן אוהבות זין, כמה שיותר זקוף / וכמה שיותר גדול. הוי, חבל, חבל," (אהרון שבתאי, מתוך השיר 'חבל, חבל', 'הלב')
חולשת הדעת
"16. הפנים את הדקונסטרוקציה / עד שהיא הציגה את קרביו / בחוצות היוצר 17. דקו-אימאימאימא שלך, / לך תחפש מי ינענע אותך / יא שרמוט" (יאיר אלדן, מתוך השיר '20 טוקבקים למותי', גיליון 'כתובת' 1)
או:
"הכוס שלך הוא כיכר רבין/ והזין שלי הוא יגאל אמיר" (רון קורדונסקי, מתוך השיר הפותח בערב ההשקה לרגל צאת הגיליון הרביעי של כתב העת 'דקה')
או
"לא תשתמש בשירה, בספוקן וורד, בפרפורמנס פואטרי ובטריקים של צ'יקי כדי להכנס לבחורות / לתחתונים / השתמש בהם כדי להכנס להן למח / לא תגיב בבלוג של אלי אשד, בטח שלא בשם יחזקאל" (צאלה
אם כן, כולי תקווה שניתן לראות בבירור שארבע הדוגמאות ל'בדיחות הדעת' עושות שימוש שונה לחלוטין בהומור מזה שעושות ארבע דוגמאות 'חולשת הדעת'. בעוד שבשיריהם של לסקלי וראב"ע, ההומור, הקומי או המבדח נובעים מעצם תובנת השיר עצמו, הרי ששירי 'חולשת הדעת' נובעים הם עצמם בעבור ההומור, ונביעה זו, סופה בהכפפת המעשה הפואטי לחוקי הסטנדאפ והפרובוקציה או הסלפסטיק. אם כן, משוררינו כותבים בדיחות תחת לכתוב שירה, או בניסוח פשטני – מצחיק שווה מושך שווה איכותי, ודי בכך.
ניתן כמובן להצביע על היחסים ההדוקים וארוכי השנים בין השירה, הבמה, הקומדיה והמימד הפראפורמטיבי בהקראת המשורר, דרך יוון, ברית המועצות, השירה העברית בפרובאנס, הטרובדורים ופייטני האפוסים על סוגיהם, אם רק להזכיר את המעט.
לפני כשני עשורים וכשני עשורים לאחר דור ה'ביט' הידוע, צמחה בניו יורק תנועה לירית-פרפורמאטיבית בהשפעת ההיפ-הופ, המכונה 'ספוקן וורד' ומה שהחל בניסיון להדגיש את משמעות המילים באופן ווקאלי, הפך במהרה לתחרויות 'סלאם פואטרי', בהן משוררים מאלתרים זה כנגד זה על הבמה, ואיכותם, כאיכותה של תוכנית אירוח, נמדדת על פי עוצמת מחיאות הכפיים. (שכן משורר בחצאית קלטית העומד על שתי הידיים בעודו מקריא שירה בקול מאנפף בעד מגאפון, לבטח יזכה לתשואות רבות יותר מישיש מעומלן הקורא דברי טעם).
אותה "פתיחות" ו"שוויון הזדמנויות" שמספקת סצנה זו, הסיטה את הכותבים מן הטקסט עצמו, ושיקעה אותם בשימת הדגש על כישוריהם הבימתיים והווקאליים, גם בישראל החל העניין בתום לב ובכוונה טובה, אם באחדים משיריהם של אהרון שבתאי, חזי לסקלי, עודד פלד ודן עומר, ואם בדוגמאות מובהקות יותר כמו בשירתה של אפרת מישורי. כל עוד היה הדבר בגדר ניסיון פואטי אמיץ, תוכנה הממשי של השירה נותר בלא פגע.
ומשהפך הקהל אדיש למשוררים לולייניים, מרקדים או מקריאים ממחשב נייד, לא נותר אלא לרתום להמולה אף את המילים עצמן. והמילים, בעל כורחן אכן נרתמו, ושני עשורים של שירה על כוס, זין, כוס וכוס, זין וזין, אנורקסיה, דפרסיה, אימפוטנציה וכיבוש, הפכו אותנו כהים אף יותר. מה נותר? לצחוק ולצחוק כמה שיותר.
אך הרי גם הצחוק, אינו עניין של מה בכך, וכתיבה קומית היא מלאכת אדירים ארוכת מסורת, היא בהחלט איננה בלילה של מסרוני פלאפונים שנונים והברקות בין-מיניות בבתי קפה, היא איננה כוללת באופן מתמיד את מחצית שמותיהם של הנוכחים בחדר או במליאת הכנסת וכו'.
הטקסט אינו עומד כשלעצמו.
הוא מפתח תלות מלאה בקונטקסט. כלומר, באופן ההקראה, במשורר עצמו ובדרך הופעתו. ובדיוק באופן זה, מפתח הטקסט תלות בקהל ובטעמו, ומכאן, כי שיקולי "האופנה" הופכים עתה לגורם מעצב בכתיבת השיר. והנה, מבלי שהבחנו הפכה השירה למוצר המתאים עצמו לדרישת הקהל.
בצו זה, שפורסם ב-1794, ערפה המהפכה הצרפתית את ראשם של משוררי החצר: "קיים אצלנו המון של סופרים זריזים, העוקבים בקפדנות אחר הנטייה האחרונה; הם יודעים מהם האופנה והגוון היאים לעונה; הם יודעים מתי צריך לחבוש את המצנפת האדומה ומתי להשליכה... כפועל יוצא הם רק משחיתים את האמנות וגורמים לזילותה... בינוניות הנחבאת בחסות החרות, גוזלת ניצחון בשם החרות, וקוטפת את פרחי ההצלחה הקיקיונית" – האם לשם פנינו?
נא להמתין לטעינת התגובות
