כולם אוצים להיות ארץ נהדרת
אבל מה הקשר לערכים אלמותיים?

די חדל עם השטויות שלך לנסות להגדיר ולסמן טעם. אין לך ולא היה לך לא מושג ולא טעם. אני מעדיף לקרוא אנשים שצועקים מהבוקר עד הלילה זין וכוס. המצחיקים את הקהל שמוכן לשלם להם ולבוא. מאשר אנשים שצועקים אללה אכבר ואחרים שצועקים אחרי ומכאיבים איש לרעהו. ומשורר הוא אחד שהוציא ספר ונתן שירים שלו לדפוס. זהו. לא אתה ולא שכמותך יקבעו בעידן שלנו מיהו משורר ומי לא. אתה יכול לקבוע רק לעצמך . עוד רגע הרשימה תרד מהדף הראשי של האתר ורק אתה תקרא אותה. על זה נאמר תאכל את החרא של הרשימה הזו לבד

WORD UP בפייסבוק
תבוא לא יהיה מצחיק

אתה יכול להגג עד שהסינים יחריבו את העולם, משורר ראוי אתה לא תהיה, וזה ימשיך לאכול אותך ולהפוך אותך לאדם מריר ומתוסכל

עמיר כותבים בע'
אחרת זה יוצא כמו אמיר אור

בשיר של צאלה כץ שמי מופיע, ולמעשה אני הבדיחה.

אתה מטיל שלושה טקסטים זה מול זה ומנסה להציג תזה על עליונותו של זה על זה, על ידי כותרת.
היה חכם אם היית מפשיל את הקרדיטים ומנסה לעשות לשיטתך שיפוט אסתטי נטול קונטקסט, כמו במבחני שתיה. אולי אפילו מחליף קרדיטים. מניח את צאלה כץ כמשוררת ימי הביניים וכו', ואז רואה אם המשוררת מחזירה.
מה שקורה כאן זה שהבאת שתי סדרות טקסטים, כל הראשונים נכתבו לפני יותר מ20 שנה, ובממוצע מתמטי בשנת 1700, וכל האחרונים פורסמו השנה, בממוצע מתמטי ביוני 2009. הראשונים טובים, הבאים רעים ומעידים על חולשת דעת.
המסקנה היא אחת, פעם כתבו טוב, היום כותבים לא טוב שירה בהומור. כלומר שהומור טוב כשהוא ישן ושוקע, כלומר ''עכשיו'' משמעו לא עכשיו, אלא פעם. אם כן, התפיסה והשיטה שלך קשורה כאן אך ורק לקונטקסט של זמן, ולא קשורה כלל למהות של הטקסט.
ולכן אתה סותר את עצמך, כי אתה טוען ששירה צריכה להימדד על פי עצמה. בניגוד אלי, שהסתירה בתוך דבריי היא הוכחה לנכונותה, אצלך זה מוכיח על כשל, או בשפתו של נמרוד קמר, חולשת דעת.
עם זאת, בניגוד למה שכתבתי, אני חושב שלטקסט זה יש ערך כטקסט הומוריסטי, בהנחה שנכתב ב2010.

יהודל'ה, העובדה שאיזה ג. הואיל בסיכלותו לתת לך לערוך חוברת כביכול, שנושאת את שם כתב העת שלו, לא הופכת אותך באופן אוטומטי למבקר ספרות הממונה על ה''אמת'' הספרותית במדינת ישראל. (דרך אגב גם כעורך, אתה לא מצטיין במיוחד.) אתה גם לא קורא בשער, גם אם אתה מאוד מנסה להיות כזה. מה לעשות, פשוט אין לך את את מה שצריך.

שירה היא תרבות, היפ הופ וראפ הם חלאה, לא מוסיקה, לא תרבות, הם המיץ של הזבל.

יואיל הכותב לשבת בביתו ולקרוא הרבה.
אולי ברבות השנים יצליח לכתוב הגיגים של טעם.